ציון יום ירושלים וציון יום לזכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מהי ירושלים? ירושלים היא יראה ושלמות. ירושלים היא קדושה ורוממות. ירושלים היא משילות וריבונות. לא לחינם השיח התוקפני והאיומים של חמאס מתמקדים בירושלים ובהר הבית. הרי כפי שכבר הסברתי כאן בעבר, כל נושא היחס לאל-אקצא בנוי על שקרים. בימי מוחמד, אל-אקצא, שפירושו המסגד הרחוק, שמוזכר רק פעם אחת בקוראן, היה אחד משני מסגדים ששכנו בחצי האי הערבי סעודיה של היום. רק 50 שנה לאחר מות מוחמד, כאשר נמנע מבני דמשק לבוא למכה, הם בחרו בירושלים בלית ברירה כמקום אלטרנטיבי לחאג'. לצורך כך הם המציאו את השקר שלפיו מסגד אל-אקצא המוזכר בקוראן לא נמצא בחצי האי ערב אלא בירושלים. זהו מקור התפיסה של האסלאם הסוני שירושלים היא המקום השלישי בקדושתו אצלם. אגב, אצל השיעים העיר השלישית בקדושתה היא נג'ף שבעיראק. רק אחרי המהפכה של חומייני בשנת 1979 העלו השיעים, האיראנים והחיזבאללה את ירושלים על ראש שמחתם.

בנוסף, עד מלחמת ששת הימים, בתואר מסגד אל-אקצא כונה רק המסגד בדרום ההר. הר הבית כולו נקרא אצל המוסלמים חראם א-שריף, כלומר המקום הקדוש המכובד; כל כך מכובד עד שמשחקים עליו כדורגל ומכינים בו מצבורי אבנים ואמצעי לחימה לצורך פגיעה בכוחות הביטחון ובמתפללי הכותל המערבי. רק לאחר שחרור ירושלים ומקום המקדש הוחל השם אל-אקצא על כל הר הבית, הר המוריה. אלא שגם אנשי חמאס, כמו חברים לשנאת ישראל בחיזבאללה ובאיראן, חשים בחוש המחודד והמיוחד של צוררי ישראל שירושלים ומקום המקדש הם הלב והליבה של המאבק על הארץ הזאת. להבדיל אלף אלפי הבדלות, הלוחמים שלנו, שרצו בגעגועים אל הכותל כשדמעות בעיניהם למרות שרצו אל מקום שרובם לא ראו אותו מעולם קודם לכן, וכתב קול ישראל, שמילותיו – ואני מצטט: "אינני אדם דתי, מעולם לא הייתי, אבל זהו הכותל, ואני נוגע באבני הכותל המערבי", עד כאן, סוף ציטוט – ריגשו אומה שלמה. הלוחמים הללו והכתב חשו גם הם שהגיעו אל הלב, אל משאת נפשה של האומה. אכן, ירושלים היא היא משאת הנפש של האומה.

רבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שהיה מן הראשונים להגיע לכותל לאחר שחרורו, הביע תחושות אלו במילים ברורות. וכך אמר: "אל כל עם ישראל, ואל כל אומות העולם, ידעו כולם שאנחנו עושים עכשיו חידוש היסטוריה, חידוש ימינו כקדם. ההיסטוריה הישראלית חוזרת אל תוקף נצח קדמוניותה, מעכשיו ולעולם, ולא נזוז מכאן אף פעם. אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".

משאת הנפש הזו באה לידי ביטוי בולט גם אצל אחינו יהודי אתיופיה. כבר לפני 160 שנה החל באתיופיה מסע של 50,000 איש לארץ ישראל כדי להגיע לירושלים. המסע לא צלח, ורבים לא שבו ממנו. ידידי חבר הכנסת גדי יברקן סיפר בסיור שערכנו בחלקו הדרומי של הכותל המערבי שבתור ילדים באתיופיה, כאשר הם היו רואים חסידה או כל ציפור אחרת, הם היו שרים לה שתאמר להם מה שלום ירושלים. כאשר הם היו בסודן במהלך המסע ולילדים היה מאוד קשה, אמרו להם כל פעם: רואים את ההר ההוא? שם ירושלים, וכך להר הבא, דבר שנתן להם כוח לכל המסע. כשהגיעו ביתא ישראל בעליות השונות לארץ הם היו בטוחים שבית המקדש עדיין קיים, וישבו לארץ אבלים ממש כאשר נודע להם שהוא כבר חרב.

אדוני היושב-ראש, הנביא ירמיהו ניבא: "הלֹך וקראת באזני ירושלם לאמר כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעורַיִך אהבת כלולֹתַיִך לכתך אחרַי במדבר בארץ לא זרועה". על איזו ירושלים הוא התנבא? הרי כשבני ישראל הלכו במדבר ירושלים עוד הייתה עיר יבוס, אלא שכנסת ישראל קרויה ירושלים. ירושלים וכנסת ישראל הן אחד.

מדינת ישראל יש רק אחת, עם ישראל יש רק אחד, יהדות יש רק אחת – ויש רק ירושלים אחת, שבליבה הר בית קודשנו וכותל מערבי אחד, ששכינה מעולם לא זזה ממנו, לעם אחד. תודה רבה.