קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, קשה להפריז בחשיבותו של האירוע שקורה כעת במזרח אירופה. אנחנו נמצאים בתחילתו של עידן שונה. העולם שאנחנו חיים בו לובש אופי אחר, ואני מניח שהדבר הזה יגרור שינויים מרחיקי לכת בהתייחסות ברחבי אירופה, ואולי במקומות נוספים.
אני אומר את זה כי היום אירופה בנויה על כך שמישהו אחר יגן עליה. למישהו הזה קוראים אמריקה. האירופים משקיעים 2% מתקציבם בנושא הביטחוני כולו, כולל היבטי הפנים והיבטי החוץ. חלק ניכר מהכסף הזה הולך לפלטפורמות ימיות ואוויריות. לעומת זה, אני מסתכל על פעולותיה של מדינת ישראל, כפי שהיא עשתה אותן לאורך 100 שנים, משנות העשרים ועד ימינו אנו. למעשה, זה הזמן להגיד לעצמנו: בחרנו בדרך נכונה, אנחנו פועלים באופן נכון. אנחנו חשבנו על הנושא הזה כתפיסת עולם כתוצאה מלקח הדורות. למעשה, כאשר התחוללה מלחמת העולם הראשונה, מייד אחריה הוקמה ההגנה ולאחר מכן האצ"ל, כי היישוב העברי, שמכיר וחווה את ההיסטוריה היהודית במשך אלפיים שנה, הבין שהוא צריך להגן על עצמו בכוחות עצמו. כמובן שהאיומים היו אחרים, אבל הוקם כוח מגן, וכתוצאה מזה הגענו, כעבור 28 שנים, למצב שבמלחמת השחרור יש לנו כבר צבא שבדרך וממשלה שבדרך – שקראו לה מועצת העם.
התהליך הזה הוא תהליך שאנחנו מתכוננים אליו. מאז האיומים הלכו והשתנו כל הזמן. מה לא השתנה? המחויבות של אזרחי ישראל, של המנהיגות הישראלית, של הלוחמים בצה"ל וגם של האוכלוסייה האזרחית כולה להיות מוכנים להגן על עצמנו בכוחות עצמנו.
רבותיי, אנחנו צריכים – 1. לתת לעצמנו ציון גבוה על המעשה הזה. וכשאני מדבר על עצמנו, אני מדבר על מנהיגות לאורך עשרות שנים ועל מקבלי ההחלטות; הדבר השני – אנחנו חייבים להמשיך בדרך הזאת. כל מי שחשב אי-פעם לא לעשות גיוס חובה, שחשב שאפשר להביא אנשים להילחם רק באופן מקצועי, טועה טעות גדולה. למעשה, אנחנו מצליחים למצות מתוך עם ישראל, מתוך חיילי צה"ל, שהם כל שכבת הגיוס או רובה – אנחנו מצליחים למצות את הטובים ביותר, כי השכלנו להסביר להם שלהתגייס ולשרת את המדינה ולהגן עליה זה דבר מרכזי.
אם לא היינו עושים את זה, היינו עלולים להימצא במצבן של חלק מהאומות באירופה, שהיום שואלות את עצמן: מה יקרה אם הסכנה הזאת תגיע עד אליי? מה נעשה? והתשובה לעניין הזה: מה שאנחנו לא נעשה למען עצמנו, אף אחד לא יעשה בשבילנו. למדנו את זה לאורך אלפי שנים. למדנו את זה במיוחד במאה העשרים, אבל גם לפני זה. ואני אומר כאן: אנחנו חייבים לבצר את כוחנו. זו לא פריבילגיה. אלו לא מותרות.
388 מילים של יואב גלנט. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.