כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, כמובן שאנחנו רואים שיש פה הצעות חוק לתיקוני חקיקה, ואנחנו בעצם מסתכלים – שים שעון, אדוני היושב-ראש, אני לא רוצה לגזול. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כשאנחנו רואים באמת את ההשתדלות של הציבור להביא את רחשי ליבם לתוך הממשלה, לחברי הכנסת שנמצאים כאן, אי-אפשר שלא לחזק אותם ולומר לכם: אנחנו איתכם.
אני רוצה לומר דבר אחד: כשאנחנו באים ומדברים על כל מיני תוכניות כאלה ואחרות, אני חושב ששומה על הממשלה כולה לעזוב את הכול ולטפל באותו משבר שכולנו מודעים אליו, המשבר של בתי החולים. ואני קורא דווקא מתוך עיתון מעריב: "בתי החולים: ספקים לא מוכנים להעביר לנו תרופות ומנות דם". כשאתם מדברים על כל מיני רפורמות וכל מיני דברים שאתם מציגים כדברים שיכולים להועיל לחברה, אנחנו פה מדברים על הלחם והחלב, מדברים על הנושא הזה. ברגע שבאים מנהלי בתי החולים ומפגינים כלפי הממשלה על זה שלא מספקים להם אפילו כספים לציוד, לדברים מהסוג הזה, אני לא מבין איך השר ואיך סגן השר יכולים להישאר איתנו פה במליאה. הרי דברים כאלה יכולים רק להתפתח לדברים חמורים יותר, כמו שאנחנו רואים שמצד אחד התחלואה יכולה לעלות ולגאות, ומצד שני אנחנו רואים את מספר הנפטרים, ופה אנחנו מדברים על כל מיני רעיונות כאלה ואחרים שרוצים לעשות רפורמות בדברים שלא יכולים להוסיף לרפואה שלנו, ואני אומר את זה בצורה הזאת. ופה אני דווקא מצטט את מנכ"ל שערי צדק, שאומר פה משפט מאוד מאוד איכותי: אני לא מבין איך חברי הכנסת – והשרים, כמובן – מסוגלים לשבת בנחת על הכיסא הזה. איפה הכבוד של המדינה הזאת? עם כל הכבוד לכל מיני העברות כאלה ואחרות, אנחנו לא רואים בכך שום זיק של תקווה.
לכן אני באמת קורא לממשלה להתעשת, לבוא ולהבין שהמספר של החולים – המשפחות הללו, מאחורי כל חולה יש משפחה, ולפעמים מדובר על משפחות ברוכות ילדים, ואנחנו בסופו של דבר נמצא את עצמנו במצב שלעולם לא נוכל לתקן אותו. אני קורא לכם: אנא, עזבו את הכול, שבו איתם, עם אותם אנשי בתי החולים, עם אותם אלה שבאמת עובדים קשה מאוד בשבילנו, עושים את כל המאמצים כדי שיהיה לנו טוב. מה הם סך הכול רוצים? אמרתי את זה קודם: לקיים את הצו האלוקי "רפא ירפא", כפי שחז"ל דרשו. מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא, אבל אנחנו לא מאפשרים להם את זה, לא נותנים להם ארגז כלים מינימלי, דברים שהם צריכים כדי לקיים את חייהם של אלה שנמצאים בבתי החולים. גם ככה תמיד המצב של בתי החולים לא היה קל, אבל אם אנחנו מוסיפים עכשיו את המשבר שאנחנו נמצאים בו, משבר נגיף הקורונה – איך אפשר להתעלם? איך אפשר לשבת בשקט? וצר לי שישנם גם שרים שמבלים להם בכל מיני חופשות למיניהן. יש זמן לחופשות? הרי אז, בזמנו, עם הממשלה הקודמת, צרחו: איך אתם יוצאים לחופשות? ופה מאפשרים לעצמם. אז בבקשה, אנא, שימו עין על החולים היקרים שלנו. תודה.
445 מילים של משה אבוטבול. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.