חברים, כנראה שאני אחרונת הדוברים, אז עוד שנייה החוק שלכם הולך לעלות ולעבור פה. אני רוצה להגיד לכם, אנחנו לא שומעים את מחיאות הכפיים שלכם, אבל מחיאות הכפיים הן לכם. אני רוצה, לפני שהחוק הזה עולה פה להצבעה, לומר שני דברים חשובים ומאוד מאוד אישיים. אני רוצה לדבר על האימהות של הלוחמים ועל האימהות שעברו את המלחמה הזו. במחקר העלו שכל אימהות הלוחמים חוו את טראומת האובדן העמום. זה מה שחווינו, אימהות של לוחמים – השלכות של מצוקת האימהות המתמשכת בזמן המלחמה. יש קשר ישיר מאוד בין מצב האם לחוסן של החייל, וכמה חשובה התמיכה גם בהורים של הלוחמים; כמה זה חשוב לתמוך במשפחות עצמן; כמה חשוב לזהות את המצב הנפשי של החייל כדי שאפשר יהיה להניע אותו לטיפול.
אני מוכרחה לומר תודה, ואני אומרת תודה, גם לקבוצת השייכות שאני הייתי שייכת אליה עכשיו במשך שלוש השנים, יחד עם אימהות של לוחמים, במיוחד לוחמי אגוז המדהימים, שלחמו בעוז במהלך המלחמה הזו. אני רוצה להצדיע לכולכם, לכל מי שנתן את חייו, מי שנתן את גופו, ולמשפחות; לאימהות היקרות, איך עמדתן בגבורה והצלחתן לשמור כל אחת על הילד שלה ולהניע את הילד כדי שילך ויקבל טיפול בעצמו. משפחות, אימהות, אני חושבת שהמשימה הבאה שלכן – חברים יקרים, אתם מקשיבים? תקשיבו טוב. עשיתם את זה עכשיו, הצלחתם להזיז את החוק הזה, והדרך עדיין ארוכה מאוד. אמרתם את הדבר הכי חשוב: צריך להקים רשות, רשות לאומית, אמיתית, שתראה את כל מי שנפגע, לא רק את הפוסט-טראומטיים – עדיין את הטראומטיים, שנמצאים בטראומה. יש כאלה שעוד לא עברו את זה, וזאת המשימה הגדולה, וזה צריך להיות בראש סדר העדיפויות של מדינת ישראל, כי החברה והלוחמים זה הדבר החשוב ביותר שיש לנו. זה יותר מהכול, יותר מכל מה שיש במדינה הזאת. צריך להשקיע באנשים, בלוחמים, במשרתים, כי אתם הבאתם את החיים, אתם שומרים על החיים של כל מי שחי פה היום במדינת ישראל. זאת צריכה להיות המשימה הבאה – סדר העדיפויות של הממשלה חייב להיות אתם, המשרתים, וכל מי שסבל מהממשלה, וכל מי שסבל מהמלחמה הזאת.
שיהיה לכם בהצלחה. זאת רשת הביטחון שלנו. מצדיעה לכם, לוחמים אדירים והמשפחות. בהצלחה.
333 מילים של אפרת רייטן מרום. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.