אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, השר וחבריי היקרים ביציע, יהלומי הקרב - -
- - אחיי ורעיי לנשק, מי שבאמת נתנו והקריבו את חייהם למען האומה הישראלית, למען עם ישראל, למען ביטחון אזרחי מדינת ישראל. אנחנו גאים בכם, אנחנו שמחים בכם, אנחנו גאים בזה שאתם ממשיכים להילחם גם עכשיו, אחרי שחוויתם את מה שחוויתם, והצלחתם יחד עם חברי הכנסת, יחד עם חבריי חברי הכנסת, יחד עם יוזם החוק משה סעדה ויושב-ראש הקואליציה אופיר כץ, יחד עם חבריי, שבאמת נרתמו לזה – חברתי פנינה תמנו שטה, שנכנסה באמת ביתר שאת, מיכל וולדיגר, שאנחנו יודעים כמה פעולתה היא רבה בתחום הזה, ינון אזולאי ועוד רבים שבאמת ראו בכם יהלומים וראו את החובה שלנו להעביר את החוק הזה, גם אם הוא נעשה כל כך מהר, ברגע האחרון.
אבל אני רוצה לשתף אתכם במשהו מאוד מיוחד. רגע של אחדות נדירה במליאה הוא הזדמנות לדבר על איש מאחד וחבר יקר. היום הודיע חברי השר אופיר סופר כי לא יתמודד לכנסת הבאה. זו הודעה שמסיימת פרק משמעותי בשירות הציבורי שלו, אבל בוודאי לא מסיימת את השליחות שלו למען עם ישראל ולמען הלוחמים כולם.
אופיר הוא אדם שהסיפור שלו מתחיל הרבה לפני הפוליטיקה. הוא קודם כול לוחם, אדם שנפצע במהלך שירותו הצבאי, ונושא עד היום את המחיר האישי של אותה פציעה. הוא מכיר את הכאב, את ההתמודדות ואת המציאות של הלומי הקרב לא מסיפורים אלא מהחיים עצמם. אולי דווקא בגלל זה הוא בחר לא להפוך את הפציעה לזהות שלו, אלא למקור של שליחות – כפי שאתם רואים בזה שליחות. הוא בחר להמשיך לשרת את עם ישראל גם אחרי המדים. הוא נכנס לחיים הציבוריים מתוך רצון אמיתי לתקן ולעשות, לא לחפש כותרות אלא לחפש פתרונות. הוא היה מנכ"ל מפלגה, חבר כנסת, שר, איש עשייה, ובעיקר אדם שלא שכח לרגע מאין בא ולמען מי הוא פועל. יש משהו סמלי ומרגש מאוד בכך שההודעה שלו מגיעה דווקא היום, היום שבו הכנסת מעבירה חוק חשוב בעבורכם, הלומי הקרב.
אופיר, שהוא בעצמו הלום קרב, היה מי שהוביל במשך שנים את המאבק למען עיטור הפציעה הקרבית. הוא נאבק כדי שהמדינה תדע לומר ללוחמים שנפצעו: אנחנו רואים אתכם, אנחנו מוקירים אתכם, ואנחנו יודעים מה שילמתם בעבור כולנו. כשאופיר מונה לשר, זה היה גם הרגע שבו זכיתי לקבל ממנו את המשימה לנסות לקדם את החוק הזה.
לצערי, גם היום עדיין קיימת התנגדות לחוק במתכונתו המלאה, אבל אני מבקש לומר לך מכאן, אופיר, שהמאבק הזה לא הסתיים. אני מקווה שבעזרת השם, נצליח להשלים את המהלך, אולי בזכות החוק הזה שאנחנו מעבירים היום, ולהביא לכך שעיטור הפציעה הקרבית יעוגן סוף-סוף בחוק, כפי שראוי ללוחמי ישראל.
אבל מעבר לכל התפקידים, אני רוצה לדבר על האדם, על החבר, על האוזן הקשבת, על שיחות הטלפון בשעות הקטנות של הלילה, על ההתייעצויות, גם ברגעים הקשים וגם ברגעים הטובים. במקום שבו הפוליטיקה יכולה להיות לעיתים קרה, צינית ובודדה, קודם כול ידעת להיות בן אדם – להקשיב, לייעץ, לעודד ולתת תחושה שיש תמיד עם מי לדבר. אני, באופן אישי, זכיתי ללמוד ממך הרבה: על ענווה, על נחישות, על אומץ ועל היכולת להישאר נאמן לערכים גם כשהדרך לא פשוטה.
אופיר, הפרק הציבורי החשוב הזה מסתיים, אבל אני בטוח שהדרך שלך למען הכלל ממש לא. אנשים כמוך לא מפסיקים לשרת עם ישראל כשהם עוזבים תפקיד, הם פשוט ממשיכים לעשות את זה בדרך אחרת. בשם עם ישראל ובשמי, אני רוצה להודות לך על שנים של עשייה, על ההקרבה, על הדוגמה האישית ועל החברות. מכאן אני רוצה להודות גם לאשתך ולילדיך, שהיו לך לעוגן בשליחותך החשובה כל כך.
אני מאחל לך ולמשפחתך בריאות, שלווה, הצלחה וסיפוק בכל דרך שתבחר, ובעזרת השם, עוד נזכה לראות אותך ממשיך לתרום לעם ישראל ולמדינת ישראל מתוך אותם ערכים של שליחות, אהבת הארץ ואהבת האדם. תודה רבה לך ותודה רבה לכם, יהלומי הקרב. נמשיך לעשות ולהצליח, בעזרת השם. תודה רבה.
598 מילים של משה סולומון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.