תמיד הדרישה לקצר מגיעה כשזה מגיע אליי, אבל לא נורא, זה בסדר. לא נורא, לא נורא.
לא נפגעת, בכלל לא נפגעת.
לא נפגעת, הכול בסדר.
הכול בסדר. מאיר, לא נפגעתי. כבוד היושב-ראש, כבוד השר או השרה, חברי כנסת נכבדים, זה בהחלט יום מרגש. אני חייבת לומר, יום שכל כך כל כך פיללנו לו, ואני מגיעה אליו עם שמחה גדולה, אבל גם עם טיפת עצב וחמיצות, כדי להגיד לכם, אהובים יקרים – ואני רואה אתכם פה מולי, ואני לא אתחיל לקרוא בשמות, כי אני לא אצא מזה – שאני חייבת לומר לכם, אמיתי, שתקומו מחר בבוקר – שום דבר, לא תרגישו את השינוי. זה לא שפתאום תגידו: אוקיי, איזה יופי, כולם היללו, שיבחו, והינה, השגנו, ואיזה מרשים. תקומו בבוקר, תגידו: רגע, אבל איפה השינוי? הוא לא קורה בן לילה, בסדר?
זה לא שהחוק הזה הוא לא חוק טוב. הוא חוק טוב, ויש בו שינויים, אבל גם השינויים בחוק הזה – יקרה תהליך עד שתרגישו את השינוי, ותוך כדי שתרגישו אותו, מייד כולנו נדרוש ונעבוד יחד לשינוי הבא, כי יש עוד הרבה הרבה מה לשנות, ואני רוצה רגע לדבר על זה לפני שאני אגיד את התודות.
אני מאוד מאוד מעריכה את אגף השיקום, ואני חייבת פה התנצלות בקול, כי היא אמרה לי שהיא מאוד נפגעה – בשמי ובשמכם, תרשו לי, אוקיי? לעו"ד הילה מן ממשרד הביטחון, שהיא נפגעה. היא לא הייתה צריכה להיפגע, כי ברור לי שכשצעקתם "בושה, בושה", זה לא כלפיה, זה כלפי הפגיעה שאתם הרגשתם, אבל לא הגנו עליה מספיק, והיא נורא נפגעה, כי היא באמת עושה המון. אז הילה, אני מתנצלת גם בשם היקרים והקדושים הללו וגם בשמי, שלא עמדנו מספיק כדי לשמור עלייך, וכמובן את כל התודות אני אשאיר לסוף.
אבל אני חייבת לומר לכם שדווקא בגלל ששיבחתי והיללתי את אגף השיקום, אני כן מקווה, מקווה מאוד, שנשכיל כולנו לעשות שינוי מערכתי בתוך אגף השיקום, שיבוסס על מיון והערכת צרכים כבר בכניסה למערכת. לא לחלוקה לאחוזי נכות, עזבו את אחוזי הנכות. זה חשוב, זה נכון, וצריך ומגיעה קצבה ומגיעה גמלה, וזה חשוב ואי-אפשר לחיות בלי זה, אבל נורא נורא חשוב שיהיה מיון שיבוסס על הערכת צרכים כבר בכניסה, התאמת מסלולי שיקום לרמות צורך שונות – אחד לא צריך את מה שהשני צריך, והשלישי לא את מה שהשני צריך. כל אחד צריך לקבל את החליפה האישית שלו, כי אני רוצה לראות את כולכם משוקמים, אני רוצה לראות אתכם – אתם חזקים מאיתנו, עברתם דברים שאף אחד מאיתנו כנראה לא עבר, ואני מאחלת שגם לא נעבור. ואתם כל כך נכס לחברה שלנו, יש בכם כל כך הרבה כוחות. צריך לנתב אותם, במקום כעס – והכעס הוא בצדק – למקומות נכונים של בנייה.
ואני רואה אותך, מיכה, ואני רואה את כולכם פה, את כולכם – אני לא יכולה להגיד שמות כי אני אשכח מישהו ואני אפספס – אתם עצומים, אתם אדירים. צריך פשוט טיפה לעזור לכם, ואתם עפים קדימה. אז כן, צריך לעבור למדדי הצלחה שהם מבוססי תוצאות. מה זה התוצאות? התוצאות זה למצוא מקום עבודה, להחזיק נישואים, לגדל את הילדים, יצירת תמריצים המקדמים עצמאות ותפקוד, הפחתת ביורוקרטיה וחיזוק עבודת הליבה השיקומית. זה מה שאני מתפללת לו יום-יום.
אז מגיעות מחיאות כפיים לכולם – לאופיר ולשגית וליעל ולנועה בן שבת – וכן, אני רוצה להזכיר את אבי אבוטבול, שביקש ממני להזכיר אותו, שהוא אבא של כל הלומי הקרב, וכן, גם את נטע דגן, שכתבה לי, אחותו התאומה של רס"ן אסף דגן ז"ל, שגם הוא כבר לא איתנו – עלה, טס לגנזי מרומים, כי לא הצליח לשאת בעול הכל-כך קשה הזה.
אז כן, אני ממש ממש מתפללת – יש לי עוד דקה אחת, אז אני לא רוצה לפספס את התודות, אבל כל כך כל כך חשוב לי להגיד לכל אחד ואחד שיושב פה: אני רוצה לקוות שכולכם תהיו גם בכנסת הבאה, אבל גם אם לא, גם מבחוץ אפשר לעזור לאנשים המקסימים האלה. ואני אגיד נקודה אחת גם לכם: מתקשרים אליי גם אנשים שהם פצועים בגוף, וגם להם מגיע הכול, באמת. אבל למה כל כך חשוב לי אתם? כי אני יודעת, כי אני באתי מהאזרחות, מנפגעי הנפש בחוץ, בסדר? האזרחי. ולא רואים אותם, כי זה שקוף. והרבה פעמים הם מתפרצים, אז אומרים: אוקיי, הם מופרעים, הם לא רלוונטיים, ולא מבינים שהנפש צורחת, כואב לה, היא לא יודעת מה לעשות עם כל העול הענק הזה.
ולכן אני איתכם, אני קוראת לזה אפליה מתקנת. צעקתם, אמרתם: זה לא ייכנס בחוק, כי שוויון, שוויון, שוויון. שוויון זה לא חזות הכול. לפעמים צריך לתת למישהו יותר בגלל שהוא היה כל כך מאחור, והייתם מאחור, ולא ספרו אתכם ולא ראו אתכם, ורק האשימו אתכם כמה אתם נוראיים וכמה אתם מפריעים לחברה וכמה צריך לכלוא אתכם וכמה אתם מפריעים. אתם לא. גאון מי שהמציא את השם שלכם, יהלומי קרב. אתם פשוט יהלומים. חמי, זכרו לברכה, היה יהלומן. את היהלומים שמוציאים, מוציאים אותם מלוכלכים, הם לא מאירים כל כך מהר. צריך לשייף אותם, צריך לטפל בהם בעדינות, ואז כל הזוהר יוצא. כאלה אתם.
אז אני מסיימת ב-14 השניות האחרונות ורוצה להגיד לכולם תודה ענקית, לכל חברי הכנסת שהזכירו פה. תודה לפנינה. פנינה היקרה, מגיעה לך תודה ענקית. אני יודעת כמה את עובדת קשה למען המשפחות והלומי הקרב העולים החדשים. את לא מוותרת ואת נלחמת גם אם צועקים עלייך וצורחים עלייך. את כזאת, את פשוט נלחמת, אז תודה ענקית לך, וגם אם רבנו וגם אם צעקנו אחת על השנייה, זה היה לשם שמיים, אז תודה ענקית.
855 מילים של מיכל מרים וולדיגר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.