קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
ראשית, החוק שבו מדובר הוא חוק טוב, ראוי. עסקתי בו, אני מקווה שנמשיך לעשות טוב למילואימניקים ולבעלי עסקים.
מילה לגבי הדיון שהיה כאן בין השר לרפ"קית, הסנ"צית החדשה. תראו, העקרונות הם פשוטים: המשטרה היא של כולנו. העצמאות של המשטרה היא של כולנו. בג"ץ, ומערכת המשפט באופן כללי לא תמיד צודקת, אבל היא תמיד הפוסקת.
מה שמסתבר לי שוב ושוב בדיונים כאן זה שאמות היסוד האלה, הקונספציה הזאת, שהכנסת מחוקקת חוקים ובית המשפט מפרש אותם, כלומר הוא קובע מה עומד, מה טענת אמת ומה טענת שקר – אין דרך אחרת. אין דרך אחרת. אפשר לכעוס על פסיקה של שופטים; אפשר לשנות את דרך מינוי השופטים; אפשר לבקר בנימוס, רצוי בנימוס – אבל אין דרך אחרת. אני אומר את זה לחבריי שכועסים על הפסיקות השונות. אין דרך אחרת אלא להרכין ראש בפני פסיקה של בית המשפט, בדיוק כמו שנעשה בכל משחק כדורגל בשכונה, אם יש שופט רציני או לא רציני. הדרך היחידה הקיימת בחברה תרבותית היא לקבוע כללים מוסכמים. כפי שאמרתי, אפשר לשנות כל מיני שינויים, כולל כנראה כאלה שלא יהיו בהסכמה, אבל אי-אפשר, אי-אפשר לייצר מצב שמבקרים בחריפות את בית המשפט, ולא רק שמבקרים בחריפות אלא גם לא נענים לפסיקתו. זה מעבר על קו אדום בלתי אפשרי.
ולכן אני ממליץ לשר הרלוונטי: במקום לעסוק בכלל במינוי קצינים זוטרים בניגוד להנחיות הברורות – לעסוק במניעת רצח ושמירה על רווחתם של אזרחי ישראל, דוברי העברית והערבית. במקום לבזות את שלטון החוק – לקרוע את הצורה לעבריינים ולרוצחים. במקום לכפות חוקי המתה בלתי חוקתיים, לשאוף לחקיקה בהסכמה, וזה ניתן. במקום לעורר מדנים בציבור, אני מציע לשר לנהוג כמו לפחות חלק מחברי סיעתו, שפועלים, בגבולות הסכמה רחבה, לאינטרסים המשותפים שלנו. תודה רבה.
267 מילים של אלון שוסטר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.