קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה. אדוני היושב בראש, גברתי השרה, חבריי חברי הכנסת, אני עולה לפה גם כועסת וגם נסערת מאוד ממשהו שקרה במדינת ישראל היום, ולצערי לא מדברים עליו, בטח לא מספיק, בוודאי לא הממשלה, בוודאי לא השרים, ושבעיניי צריך לפתוח את ישיבת הממשלה היום, שאני אפרט עליה בהמשך. אני לא יודעת אם כולם פה יודעים שביממה האחרונה חייל מילואים של מדינת ישראל התאבד במקלט בבת ים. בזמן האזעקה התושבים ירדו למקלט ומצאו אותו ללא רוח חיים במקלט. ואחרי שעמדנו פה אתמול והתעסקנו בחוק הבוררות ובהטבות לאיו"ש ובכל החקיקה הדורסנית שלכם בזמן מלחמה, שלא קשורה בשום דבר לאזרחים שלנו, חייל במדינת ישראל לקח את החיים שלו.
עכשיו, דמיינו לעצמכם את האנשים שירדו למקלט עם הילדים הקטנים שלהם על הידיים או אני לא יודעת באיזו סיטואציה, בזמן אזעקה, וכשהם באים להתמגן הם מגלים חייל שלנו שלקח את החיים שלו. אני רועדת כשאני מדברת על זה.
אני חושבת שהניתוק שלנו פה בבית הזה, עם כל הדברים שעולים פה וכל הדברים שמדברים – הגיע הזמן להתעורר ולהתחבר למה שקורה לעם שלנו, להתחבר למה שקורה לאנשים האמיתיים במדינה הזאת – חייל שלנו שלא ראינו אותו, שלא עזרנו לא, שלא היינו שם בשבילו.
ואתם יודעים? כולם כבר יודעים שיש מאהל מחוץ לכנסת של הלומי קרב. אנחנו בשנתיים של המלחמה חווים אותם פה בכנסת כל יום. הם באים לפה והם זועקים מדם ליבם והם נכנסים לוועדות והם צעקו פה. וזה לא מספיק שמצטלמים איתם, זה לא מספיק שעושים איתם פוטו-אופ ואומרים: נטפל בכם, נעשה לכם, אבל בפועל לא עושים. בפועל לא פותרים, והם מתים. הם מתים אחד אחרי השני, וזאת מכת מדינה, וזה משהו שהוא לצערי רק בפתחנו. אני לא יודעת כמה עוד פוסט-טראומטיים מחכים לנו, ומי החייל הבא שחס ושלום ייקח את החיים שלו, שאנחנו לא רואים אותו ולא עוזרים לו.
וקשה לי מאוד, קשה לי מאוד עם ההתעסקות בבית הזה בזמן שהחיים האמיתיים קורים. החיים האמיתיים זה טילים מעל הראש שלנו. זה נפילות היום בתל אביב והשבוע בערד ובדימונה ואנשים שמתים במשגב עם ובקריית שמונה. מטפלות זרות שמטפלות באנשים והן מתות כי הן נשארו עם הבן אדם שרצו לטפל בו. ואתמול בחדשות זה הקשישים שנשארים בדירה כי הם לא יכולים להגיע למרחב המוגן, והם ברולטה רוסית – יפגע או לא יפגע.
אלה הדברים שאנחנו צריכים להתעסק בהם. לא, אני לא צריכה לשבת בוועדת התקשורת, זה לא דחוף לאף אחד. החוק הזה לא יעבור בכנס הזה. זה לא מעניין את האזרחים. גם פיצול היועמ"שית לא מעניין את האזרחים. מעניין אותם שנעזור להם לעבור את המלחמה הקשה הזאת. מעניין אותם שאני אקח את עצמי היום, ובמקום להיות פה אשב בקריית שמונה עם שולחן וכיסא ואקרא לאזרחים לבוא אליי עם הפניות שלהם ואעזור להם, כי אני יודעת להרים טלפון למס רכוש ולמנכ"לי משרדים ולשרים ולפתור להם בעיות אמיתיות, ולמנכ"לים של חברות תעופה. אני יודעת לעשות את זה, יש לי את ההשפעה, יש לי את היכולת. למה שאני לא אתעסק בזה בחיים האמיתיים? למה שלא נמנע את חייל המילואים הבא, חס ושלום, שייקח את חייו במקלט? תודה רבה.
478 מילים של שלי טל מירון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.