קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
גלעד, הוא נתן תשובה טובה. הוא נתן תשובה ממלכתית.
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, התבקשתי לסכם את הדיון שהיה כאן.
התבקשתי לסכם את הדיון, ותקשיב טוב, הבאתי - - -
הבאתי הלכות פורים. זה לא למרוח זמן.
גלעד קריב, כשאני שומע את המילה פורים, אני לא חושב על ליצנות; אני חושב על הצלה של עם ישראל, אני חושב על ניצחון, אני חושב על גאולה, אני חושב על המהפך שקורה במגילת אסתר.
אתה חושב על התחפושות ועל ההשתכרות ועל הוללות.
עוד לא דיברתי. עוד לא פתחתי את הדברים.
טוב, אז אני אפתח בהלכות מקרא מגילה. נהגו עם ישראל ללמוד את הלכות החג 30 יום קודם החג.
אני, יש לי זמן. כל פוליטיקאי צריך לדעת שכאשר מביאים לו מיקרופון, הוא מדבר.
אתם יודעים מה? לפני קריית שמונה, לפני שאני אתחיל מקרא מגילה, היינו היום בישיבת סיעה, הגיעה בחורה צעירה, כמעט בת 18, למיטב זיכרוני קוראים לה – לא משנה.
אלעזר, אם תביא לי את הספר שלך, יש לך ספר, כתבת ספר. לא? לא, זה קינלי, סליחה. אני תמיד מתבלבל ביניכם.
בקיצור, היא הגיעה לישיבת סיעה ושיתפה אותנו באמת בחוויה קשה של חרם שהיא עברה.
היא שיתפה אותנו בחרם שהיא עברה כשהיא הייתה נערה בבית הספר.
לא הזכרתי שמות. אני לא יודע אם היא רוצה שנזכיר את זה, אבל אני רוצה לדבר רגע על התופעה.
נכון. האמת היא שזה נכון. עכשיו אני נזכר, היא גם אמרה את זה.
לפרגן? אני מפרגן. קטי, שכוייח. אני רק אגיד כזה דבר: אני חושב שבסוף, כשאנחנו מקבלים, שומעים סיפורים כאלה, אנחנו מקבלים פרספקטיבה, וזה דורש מאיתנו להיות יותר ערניים, יותר לשים לב, יותר לדבר עם הילדים שלנו. עם הילדים מצד אחד – שזה דבר רגיש. מצד שני, הם יכולים לפתח אדישות לילדים אחרים, ויש ילדים מסוימים שמרגישים עזובים כשיש הפסקה בכיתה.
אני מכיר ילדים – בצעירות שלי יותר. כן? אני עדיין צעיר, אבל כשהייתי ילד, גם בתיכון, גם בחטיבה וגם ביסודי – יש ילדים שכאשר מגיעה ההפסקה, הם בחרדה, כי הם רואים את כולם משחקים, הם רואים את כולם בקבוצות, בכדורגל, בכדורסל, והם לא השפיצים, והם פשוט נדחקים הצידה. אתה, כשר רווחה עד לא מזמן, אתה מכיר את זה היטב.
קטי, אני בטוח שיש בזה תורה שלמה.
אני שומע. אני אתווך רגע, אני אשקף את מה שקטי אומרת. קטי אומרת: זה אירוע חברתי, זה אירוע לאומי - -
- - זה אירוע קהילתי, זה אירוע שצריך לבוא גם מפה, מהבית הזה. אגב, אמרתי את זה כמה פעמים, כשעמדתי כאן על הפודיום. זה אירוע שאנחנו צריכים - -
- - לתת דוגמה אישית. וציינתי פה - - -
לא. אנחנו צריכים להיות אריות – עם כלביא – אבל לא בפנים.
בחוץ. יש לנו די אויבים שאנחנו צריכים להתמודד איתם.
באמת, קטי, נגעת בנקודה מאוד מאוד רגישה. את מדברת מדם ליבך, מדברים שאת חווה, שאת מטפלת באנשים, שעוזרת לאנשים.
בסדר. צריך להתייחס. זה חלק מהעניין. ואני מקווה שכולנו, בתוך הבית הזה – אני הצעיר שבחבורה כאן במשכן, משתדל כמעט לא לחלק ציונים לאחרים. אם אני מדבר, אני מדבר מכאב, מדם ליבי על דברים מסוימים, והשומע ישמע ויפיק לקח.
אני חושב שמגיע לי העלאה תקציבית על הזמן הזה שאני נותן פה על הפודיום. אני מקווה שזה ישתקף בתקציב. אני מקווה שיבואו לקראתי.
עברתי על הטלפון שלי מ-7 באוקטובר וכמה ימים לאחר מכן, והתרגשתי מהלכידות שראיתי – עוד אנשים שפונים. על מה שאמרה פה קטי, אני זוכר שיש פה חברי הכנסת – גם יסמין שנמצאת כאן ועוד חברי הכנסת – שבמהלך המלחמה, בימים הראשונים של המלחמה, הקמנו חמ"ל משותף.
הקמנו חמ"ל משותף של כל חברי הכנסת, כל סיעות הבית. כולם נרתמו, ואנשים ששלחו לנו הודעות, סנכרנו אחד עם השני, וההוא יעביר אוכל למפונים שפונו עכשיו ואין להם, והשר הזה יעשה ככה, והקמנו מוקד פניות ציבור. פשוט הייתה לכידות. נפגשנו ברמת גן, ואיזה מישהו שנתן את הבית שלו כדי שנוכל להביא – וטלפונים שתרמו, ואנשים מביאים מזרנים, ומצעים, ואוכל ומשחקים לילדים המפונים. כולם פשוט – אתה רואה את העם הזה מלוכד. אנשים חיכו לזה. אתה יודע, קודם לכן היו החסימות וזה – אני לא נכנס לזה, אני רק רוצה – כאילו העם חיכה למשהו שילכד אותו.
ואני אומר, חבל שהתלכדנו בעקבות אירוע טרגי כזה של 7 באוקטובר, כשאנחנו יכולים להתלכד גם סביב דברים חיוביים, סביב דברים חשובים, שחשובים לכולנו, שחשובים לכל עם ישראל. בוודאי שהאויבים שלנו לא צריכים להזכיר לנו כמה יש לנו פה מכנה משותף, ויש לנו עם חזק, עם איתן, עם של ערבות הדדית. אני חושב שזה מה שמילא לנו את האוויר, וזה מה שנתן לנו את הכוח. זה מה שנתן לנו את הכוח בעזה, ובלבנון, ומול החות'ים וכל המיליציות שמסביב, וכמובן, בעם כלביא מול איראן.
ואנחנו יונקים, יונקים השראה מאותה רוח. הייתי עם תמיר עידאן בשדות נגב. הלכנו לבקר לוחמים. והיה שם מישהו עם גיטרה, ואז אמרנו – תן לנו איזה שיר. אז הוא אמר: בא לי לנגן את השיר "רק בגלל הרוח" – "יהיה מה שיהיה, אני עוד אשנה". וישבנו שם כולנו במשך שעה.
ככה, לא מתאים. וניגנו, ובכינו, והתפרקנו. הייתה אווירה, והיו שם ימין-שמאל, כולם היו מאוחדים ומבינים את גודל השעה, מבינים את גודל האירוע, יחד עם כל הכאב הנורא שחווינו בתקופה הזאת.
אני זוכר שעצרתי בתחנת דלק, ופתאום אימא, משום מקום – השר, השר וסרלאוף, אני לא מוצאת את הבן שלי. איפה הבן שלי? תן לי תשובות. אני חייבת כתובת, מישהו. היו ימים מורכבים מאוד. ובעזרת השם, מתוך החושך – אנשים מאמינים, כן? אנחנו מאמינים שיצמח משהו טוב, יצמחו דברים גדולים לעם ישראל. ויש הרבה תקווה בעם. יש הרבה תקווה, ודברים קורים. דברים טובים קורים בעם, והרבה אנשים שהעשייה שלהם וטוב הלב שלהם באו לידי ביטוי במלחמה הזאת.
וחשבנו כמה פעמים, אם תהיה מלחמה – דיברו על דור הטיקטוק, ודור האינסטנט, וכל המדיה, והכול היה וירטואלי כזה, ופתאום אתה רואה אריות, לוחמים. הייתי כמה פעמים בתל השומר. אתה רואה לוחמים שאיבדו יד, שאיבדו רגל, אנשים גיבורים, השראה עבור העם הזה, עבור הדור הזה, שאומרים: הייתי עושה את זה שוב, הייתי נכנס לשדה הקרב, כי אני עושה את זה למען העם שלי. הייתי בניחום אבלים אחד. תקשיב, למי אני אדבר אם לא אליך? אתה – אני מחזיק ממך.
הבנתי. עכשיו ברח לי – אה, תקשיב, הייתי בניחום אבלים, וסיפר לי אבא, לא עלינו, שהבן שלו שנפל יצא כמה פעמים מעזה להתאווררות. בכל פעם שהוא היה יוצא, הוא היה מתקשר לאבא: אבא, אני מתקשר אליך כדי להיחלש קצת. אני מתקשר אליך כדי להיחלש קצת, כי בפנים אנחנו חזקים, חזקים כמו אריות. ובחוץ אני שומע ויכוחים, עניינים וזה וההוא, ומתעסקים בקטנוניות. בוא'נה, אנחנו פייטרים.
וגם היינו בצפון. מרגי, בצפון פגשתי אותך לא מעט בשטח, ברשויות, המפונים. אני גם חייב לפרגן לך שהמשרד שלך היה – כל מלון שאתה מגיע אליו, אומרים לך: משרד הרווחה נמצא פה, העובדים הסוציאליים נמצאים פה. ישר נתתם בוסט בשטח. אתה יודע, לראות את המנגנון, איך בניתם את זה, ואיך ידעתם לתת את המענה הראשוני. אחר כך הגיעו עוד הרבה ועזרו. כולם הגיעו אחר כך, אבל זה היה בימים ובשבועות הראשונים.
אני זוכר שישבנו בישיבת ממשלה, ובאתי עם מחברת עם מלא פניות – ההוא יש לו זה, וחסר להם פה, וחסר להם שם. אז אמרו: מה אתה אומר את זה בממשלה? ואז אתה אמרת: זה המקום להעלות את זה. אלה בדיוק הדברים שאנחנו מתמודדים איתם בשטח. הבעיה הקטנה הזאת היא בעיה אקוטית שאני שומע עליה מכל מיני מלונות, והיו עשרות אלפי מפונים. אתה צריך לתת מענה. ואיפה תיתן מענה אם לא בממשלה בסנכרון הזה?
עוד נדבר על זה, ובעזרת בשם, עוד נמגר את האויבים שלנו ונוכל לדבר גם על גבורת הלוחמים, ואחוות הלוחמים, ואחוות העם, והמגזר השלישי.
והגדולה של העם, מכל הכיוונים. אתה יודע, הייתי ברשויות הדרוזיות בצפון, והסתובבתי. הסתובבתי בחורפיש – יאסר ג'דבאן בכסרא-סמיע, הסתובבתי ברשויות. ואתה רואה – היישובים ריקים. ואני שואל אותם: איפה כולם?
כל הגברים נמצאים בחזית, נלחמים. פשוט עם מדהים. יישובים שלמים ריקים מגברים, כולם נמצאים בחזית המלחמה.
ואתה רואה הירתמות של כולם. וכולם מחויבים למערכה הזאת מכל הזרמים, מכל הכיוונים, כל אחד בדרך שלו. בדרך שלו – בחסד שבעמותת החסד, וכמובן, כוחות ההצלה. כוחות ההצלה – אני רוצה להזכיר פה גם את תנועת אור ואת "לב אחד", שעבדנו איתם באופן צמוד במלחמה הזאת. מהיום הראשון הקימו חמ"ל בבאר שבע. אני ישנתי שם בתחילת המלחמה. הקימו חמ"ל גדול בבאר שבע, וכל יום משאיות פורקות, וזורם לשטח – זורם לשטח, זורם לאזרחים ותיקים, זורם למשפחות במצוקה – תרופות, וטיטולים, ומגבונים, ומוצרי היגיינה, הכול. פשוט הכול היה. והכול הגיע מעם ישראל, מאנשים שרצו עוד ועוד לתת ולעזור.
צריך לזכור את הדברים. אתם יודעים, למה פתחתי את הטלפון שלי להסתכל? כי לפעמים אתה צריך את הזיכרון הזה, את הזיכרון של העוצמה של האחדות שהייתה כאן, את הרגעים האלה שכולם שכחו מכל המחלוקות, הניחו הכול בצד.
והעוצמה הזאת חייבת – לפעמים אתה יונק מזה כוח, אתה מקבל כוח. אתה נזכר, בוא'נה, איזה עם יש לנו, אילו עוצמות. האויבים שלנו חשבו שאנחנו מפורקים, ופתאום – אגרוף ברזל, איזה חשמל. ואני מקווה, ואני מתפלל – אני מתפלל, מקווה, מייחל, שלא נצטרך את האויבים שלנו כדי להגיע לעוצמות כאלה. וזה העם שלנו.
מתוך כך – כך אומרים בשיעור כללי, ומתוך כך. הייתי אברך קודם לכן, מרגי.
הייתי אברך בישיבת – קודם כול למדתי במעלות, אחר כך בבית שאן, אחר כך אצל הרב אחיעד אטינגר, השם ייקום דמו, שאני חושב שממש – מה התאריך העברי היום?
יפה, ואללה, בשבוע הבא אנחנו מציינים את יום הירצחו. הרב אחיעד אטינגר, השם ייקום דמו, הקים ישיבה, ישיבת עוז ואמונה, בדרום תל אביב, בנווה שאנן, נווה מדבר בתוך כל שכונות המסתננים שם. ואני הלכתי איתם – סליחה?
עד שאופיר כץ יגיד לי, אין מגבלה. לדעתי בערך שעה, משהו כזה.
רגע, אני רוצה לחזור לנקודה הזאת, כי זו נקודה מאוד מאוד משמעותית.
בי"ב או י"א, כמדומני. סליחה, י', הפיגוע היה בי' באדר בצומת אריאל, הרב אחיעד אטינגר בדרך לישיבה. הייתי יד ימינו בישיבה. מנינו כעשרה תלמידים בישיבה, והוא היה מגיע מעלי כל בוקר, כל בוקר, מגיע ראשון ויוצא אחרון מהישיבה – סליחה, מגיע לישיבה באזור השעה 09:00–09:20. בי' באדר הוא מתקשר אליי בדרך לישיבה, ואני באמצע ללמוד. אני כבר בבית המדרש עם ספר פתוח. אחרי כמה דקות אני רואה את השיחה ממנו ואני אומר, טוב, אני אחזור אליו אחר כך. חולפות הדקות. ופתאום חבר טוב מעלי מתקשר אליי ואומר לי: אתה שמעת על הפיגוע, פיגוע בצומת אריאל? ואני אומר לו: לא. אומר לי: היה פיגוע ירי. ואני אומר: לא שמעתי, אוי, השם ישמור.
אני רוצה שלימור תשמע את זה, אני אחכה לה. לימור, אני מספר על מורי ורבי, השם ייקום דמו, הרב אחיעד אטינגר, שהיום אנחנו – לא היום, בשבוע הבא אנחנו מציינים שבע שנים להירצחו.
לא, אני מדבר עכשיו על הרב שלי, הרב אחיעד אטינגר. לפני שבע שנים, בי' באדר ב-2019 הוא היה בדרכו לישיבה, לישיבת עוז ואמונה. ומחבל, מחבל עם סכין דקר חייל צה"ל, סמל ראשון גל קיידאן, הוא שמר במקום. הוא לקח לו את הנשק, עלה אל הכיכר שבמרכז הצומת ופתח באש לעבר מכוניות נוסעות.
הרב אחיעד אטינגר, הייתה לו יונדאי אדומה. הוא היה נוסע בה כל בוקר מעלי לישיבה, וחוזר בה חזרה. זה היה המשרד שלו. שם היו הטפסים, המסמכים של הישיבה. הוא טיפל בכל הביורוקרטיה, הוא גם גייס כספים לישיבה, ומי שהכיר את הרב אחיעד – לגייס כספים בשבילו זה כמו שמן ומים. הוא לא ידע, כאילו, הוא לא יצא מהספר, הוא היה כולו צדיק, כולו תורה, כל היום יושב ולומד מבוקר עד לילה. זכיתי, זכיתי ללמוד אצלו, ועד יומו האחרון. בקיצור, הוא היה בדרך לישיבה בתל אביב, הוא שמע את קולות הירי. הוא חזר חזרה עם הרכב, פתח בירי מהאקדח שלו לעבר המחבל. המחבל, שכבר כיוון את הנשק לעבר האנשים, היה צריך להגיב לירי של הרב אחיעד. בזמן הזה האנשים ברחו, ובירי מדויק, הוא ירה בו בראש, ברב, והרב פונה לבית החולים בלינסון. אני לא ידעתי, אמרו לי שהרב אחיעד היה – למדתי עם כל האברכים בישיבה. 14 דקות לפני ששירו בו בעצם, הוא התקשר אליי. אני הייתי באמצע ללמוד, ראיתי את השיחה ואמרתי שאני אחזור אליו אחר כך.
ואני, ככה, שומע על הפיגוע, חבר שלי מעלי מתקשר אליי, ואז הוא אומר לי: אתה שמעת שיש שמועות שהרב שלך, הרב אחיעד – הוא ידע שלמדתי אצלו – אתה ידעת שהוא מעורב? ישר התחלתי להתקשר לרב, ואין מענה ואין מענה. ואני אומר: למי אני אפנה? ואני מתקשר לרבנית תמר אטינגר ואני שואל אותה מה קורה, היא אומרת לי: אני לא יודעת, אתה יודע? ואז אני אומר, למי אני אתקשר מהשומרון? התקשרתי לצבי סוכות, צבי סוכות, חבר שלי. ואמרתי לו: צבי, תגיד לי, אתה מכיר את הפיגוע בצומת אריאל? הוא אומר לי: כן, כן, אני חושב שהוא אמר לי - - -
ואז אמרתי לו: תגיד, הרב שלי נמצא שם? הוא אמר לי: מי זה הרב שלך, הרב אחיעד אטינגר? אמרתי לו: כן. אז הוא אמר לי: הרב שלך חטף כדור בראש, הרב אחיעד חטף כדור בראש. ככה נודע לי המצב, בזמן שאני נמצא בתוך בית המדרש עם הטלפון. כל התלמידים יושבים ולומדים, אף אחד אין לו מושג מה קורה, אני דופק על הבמה בבית המדרש – אני לא אשכח את זה – ואף פעם לא דפקו על הבמה בבית המדרש. הכול היה – לא היו הודעות דרמטיות. פתאום שתיקה, ואז אני אומר להם: חבר'ה, היה פיגוע, הרב אחיעד היה מעורב, הרב אטינגר היה מעורב - -
- - הרב אחיעד היה מעורב, ואני חושב שהדבר שהרב היה רוצה שנעשה עכשיו זה שנגביר את הלימוד ונגביר את התפילה לרפואתו. אנחנו לא יודעים מה מצבו, פינו אותו לבלינסון, אני אסע לשם.
הרבנית מתקשרת אליי, היא שואלת אותי מה המצב, אני אומר לה שאני לא יודע, אני רק יודע שפינו לבילינסון, ואני בדרך לשם. היא אומרת שגם היא בדרך. הגעתי לבילינסון וחיכינו עד שיכניסו אותנו, הייתי עם עוד תלמיד, ונכנסנו לשם. גם המשפחה הגיעה, הילדים שלו הגיעו. לא אשכח את זה, אנחנו עומדים מסביב, כולנו מסביב לרב אחיעד, שהוא היה בן אדם חזק. הרב, למרות שהוא היה שוקד בלימוד התורה, הוא היה כל לילה יוצא להליכה – יוצא לריצה, סליחה. הוא היה יוצא לריצה, הוא היה מקפיד על תזונה בריאה, על ירקות, תמיד הוא היה מקפיד על שתייה, היה בן אדם מאוד מאוד מחובר לקרקע.
פעם אחת הוא אמר לי: בוא נלך לזכות את הרבים, בוא איתי – מוצאי שבת, בוא נלך לפלורנטין. איך שיוצאת שבת היינו הולכים ברגל לפלורנטין, יש שם בית כנסת ברחוב חיים ויטל. אמרתי לו: הרב, עכשיו מה עושים? הוא פשוט בא עם גביע ועם בקבוק מיץ ענבים, ופשוט, אני עומד לידו, בלי דוכן ובלי כלום, הוא מחזיק את הגביע ואת מיץ הענבים ופשוט – עוברים ושבים, אומר להם: סליחה, סליחה, אתם רוצים אולי לשמוע הבדלה? שנייה, זה ייקח שנייה. שנייה, רוצה לעשות לכם הבדלה, אפשר לעשות לכם הבדלה? ככה.
והכול בצניעות כזאת, לא כופה, הכול בהתנצלות. חבר'ה שהוא היה עושה להם הבדלה הוא היה מתרגש מזה שהוא עושה להם הבדלה. בפורים הקודם שעשינו בישיבה שלחו לי סרטון, היינו ארבעה אנשים, חמישה אנשים בישיבה. זו ישיבה שאף אחד לא רצה לבוא אליה כי ממול היו בתי בושת. והוא הביא קלידן והגברה, ולא הבנתי למה. ואנחנו חוגגים בישיבה בשמחה עצומה, חמישה תלמידים, והרב רוקד כאילו יש שם 1,000 איש, ובשמחה אדירה. כולו בוער מקדושה. והתזמורת מנגנת, הקלידן מנגן בשיא הווליום, וכיבוד, ואני מסתכל מסביב – לא נעים לא לרקוד, לא נעים מהרב. והוא רוקד ושמח וכולו בהתלהבות.
וגם כשנכנסנו, עד שקיבלנו מבנה בנווה שאנן, מבנה שהוא הקדש, הצלחנו להשיג את בעל המפתח, שנתן לנו את המפתח לישיבה. אנחנו נכנסים בפעם הראשונה, בית הכנסת היה סגור שש-שבע שנים. אז פתחנו ואנחנו מנסים לפתוח את הדלת עד שהצלחנו ביחד לפתוח את הדלת. ולא רואים רצפה. והרב מתרגש, כולו בהתרגשות, עכשיו, הכול הרוס שם, הכול שבור, גמור, והוא מראה לי: פה בית המדרש, פה נעשה חדר אוכל, פה נעשה פנימייה – כי זה שלוש קומות – ואני מסתכל ואומר: הרב, בוא, קודם כול שיהיה אפשר לשהות פה יותר מחמש דקות. ואשכרה נכנסים לשם, והרב מתחיל להוציא שקיות זבל ומתחיל לאסוף, בידיים שלו. אמרתי לו: הרב, אולי נביא חברה? הוא אמר: אנחנו פה, יש אותנו, זה מה יש ועם זה ננצח, עם זה נתמודד. והיה דבר, היה חשוב לו להביא מזגן, אז הוא מכיר מישהו שמכיר מישהו שביקש להשיג טנדר – שנביא את המזגן. והרב בעצמו מרים את המזגן ביחד איתי ביום שישי, כי אין אף אחד שיבוא ויעשה את זה. מרימים את המזגן לגג כדי שיהיה לתלמידים לקיץ, שיהיה מזגן, כי האוויר מחניק, כי חם מדי. וכל הדברים הללו במסירות נפש עצומה.
אני מדבר עכשיו על אחד מל"ו הצדיקים, שהיום לפני שבע שנים נרצח בפיגוע.
עכשיו, אנחנו עומדים בבילינסון, מול המיטה של הרב, הפנים שלו מעוותות כי הוא חטף כדור בראש, והוא קיבל תרופות מצילות חיים אבל כולם כבר הבינו שזה הסוף. אני עומד מול הרב שלי ומתפלל, אולי יהיה נס. אבל כולנו מבינים, גם הילדים שלו, שהיו שם – הייתי חברותא של הבן שלו, של אליסף. אליסף בא ללמוד בישיבה, הרב אמר: שב, תלמד איתו, יש לו ראש. ישבנו ולמדנו ביחד גמרא – עומדים ושרים מול המיטה שלו בבית החולים, מתפללים ומבקשים. ואני רואה את הרב שלי מוטל ככה, עם תחבושת מלאה, מוכתמת בדם, ואמרתי: "ואעבֹר עלַיִךְ ואראך מתבוססת בדמָיִךְ ואֹמר לך בדמַיִךְ חֲיִי ואומר לך בדמַיִךְ חֲיִי". אנחנו חייבים להפריח את הישיבה של הרב, חייבים להביא לשם – איך הרב אמר? אני מחכה שיהיה רעש של תורה בבית המדרש. מחכה שיהיה רעש של תורה בבית המדרש, זה מה שהיה מרגש אותו. היינו לומדים בקול רק כדי לעשות לו נחת רוח, שיתרגש מזה.
הוא היה מעביר לנו שיעור מוסר, על מה הוא היה מדבר? שאומרים, לעתיד לבוא, אם היו בני אדם מרגישין את מתיקות ועריבות התורה, היו משתגעין ומתלהטין אחריה. הם אומרים: אתם לא מבינים במה אנחנו עוסקים, אנחנו יושבים ולומדים תורה, אנשים לעתיד לבוא פתאום יבינו מה זו תורה, אנשים ישתגעו, הם ירוצו אחריה כמו חמצן, כמו חמצן. כך הוא אמר. אלה כאילו דברים פשוטים, אתה אומר: בסדר, נו – הוא היה לוקח את המשפט הזה, את האמירה הזאת, ומעביר עליה שיעור מוסר. והוא לא היה מדבר על זה, הוא היה חי את זה. הוא היה כולו אור, שיוצא ממנו, וכולו עוצמות.
ברוך השם, היום יש שם ישיבה. היום יש שם ישיבה פורחת, משגשגת, תלמידים, יש רעש של תורה בבית המדרש. היינו שבורים, התלמידים. אתם יודעים, עשינו פורים בישיבה, זה היה שלושה-ארבעה ימים אחרי שהרב נרצח, אז אמרו: חייבים לעשות פורים של כולם, פורים של שמחה בישיבה. והביאו תזמורת, והגיעו הרבה מאוד אנשים, באו לחזק. היינו ישיבה קטנה, והרגשנו יתומים, פשוט יתומים. הרב אחיעד, ינקתי ממנו תורה. למדתי הלכות שבת, נבחנתי לרבנות, הוא לימד אותי. הוא לימד אותי ארבע שנים הלכות שבת. כל כך לא רצינו לסיים את זה, כל כך נהנינו מעצם מהלימוד, הוא היה החברותא שלי בחזרות, הוא היה הולך, חוזר, הייתה לו שיטת שינון, הוא היה זוכר – הוא אמר: אני לא רוצה שרק תצליח במבחן, אני רוצה שתזכור כל סעיף וסעיף, כל סעיף קטן במשנה ברורה – מה כתוב שם, שכשישאלו אתה תדע בדיוק איפה לחפש, איפה להסתכל. אתה צריך לדעת מה קורה בכל סעיף וסעיף. והוא היה הולך וחוזר. הוא היה מחזיק מאוד מהגרז"ן, הוא אמר: הגרז"ן זוכר הכול כי הוא היה חוזר וחוזר וחוזר, ואמר: רק לחזור, רק לחזור.
הייתי רואה ב-23:00, אם הייתי שוכח משהו בבית המדרש, הייתי מגיע ורואה אותו לומד – כאילו עמוד אש. ואז הוא היה קם, הולך וחוזר, והייתי רואה שהוא משנן ומשנן, ובעוצמות כאלה. הוא היה הולך לבית לחצי שעה וחוזר, היו לו עשרה ילדים או 11 ילדים. איזו מסירות נפש לתורה. אני אספר לך, לימור. פעם אחת אמרתי לו שיש לי אילוץ, שאני לא אוכל להגיע לסדר אחר הצוהריים. אז הוא אמר לי: מה יש? אמרתי לו: אילוץ אישי. הוא אמר: מה קרה? אמרתי: אני יוצא לדייט עם אשתי, אנחנו הולכים למסעדה. ואז הוא אמר לי משפט שאני לא אשכח בחיים. הוא בא להגיד משהו ואז אמר: לא משנה. אמרתי לו: הרב, תגיד. אמר: לא חשוב. אמרתי לו: מה, הרב, אני לוקח הכול באיזי. אז הוא אמר לי: כבר 20 שנה לא יצאתי למסעדה עם אשתי כדי לא לבטל תורה. זה הרב אחיעד. 20 שנה לא יצאתי למסעדה עם אשתי כדי לא לבטל תורה. איזו מסירות נפש, והכול מתוך גבורה, הוא היה לוחם, הוא היה מספר לנו סיפורים מהצבא, מהשירות שלו, איך הוא היה בודק אם הוא יכול לטלטל דברים מסוימים; אם יש עירוב; הוא היה דואג לעירוב.
כל-כולו קדושה, כל-כולו אומר קדושה. פשוט "והיה מַחֲנֶיךָ קדוש", הוא היה חי את זה יום-יום, שעה-שעה. זה הרב אחיעד. אפשר לספר עליו כל כך הרבה. הוא היה עושה שיעורים לבעלי בתים, בבית, לשלושה-ארבעה אנשים. הוא היה מתייחס אליהם כאילו יש אולם עם 500 איש, יושב איתם, מדבר איתם, כל שבוע. הייתה לו תכונה: התמדה. לא משנה מה, תתמיד. אין דבר כזה שלא מגיעים במוצאי שבת לפלורנטין, אין דבר כזה. לפעמים, אחרי שהיה עושה הבדלה, היה מביא להם סוכריה: קחו, שיהיה לכם מתוק, רק – ברכתו שהכול. בעדינות, אבל חשוב לו, חשוב לו, כל נשמה.
כן, בדיוק, לזכות אותם. הוא סיפר לי פעם אחת שהוא היה בפלורנטין וגם אז הוא אמר הבדלה, הציע למישהו, ואז המישהו הזה אמר לו: אתם הדתיים האלה, והמשיך ללכת. אז הרב אמר לו: בוא, אם יש לך אומץ, בוא תדבר איתי, מה זה "אתם הדתיים האלה"? מה? יש לך שאלות? אמר: כן, הרב, יש לי מלא שאלות. אז הוא אמר לו: בוא, יש לך שאלות? הינה, אני מוכן לשבת, יש פה בית מדרש, בוא, תשאל את כל השאלות שלך, אין בעיה. והוא היה מאוד כועס, מאוד כועס. והוא מספר שהבחור חזר אחורה, ישב עם הרב כמה שעות, ואז הם קבעו חברותא. והבחור הזה, שהיה אבוד, חיפש את עצמו, הוא לא בא מבית דתי, אבל זה לא משנה, בסוף הוא מצא את המקום שלו ביהדות, הוא מצא את החום, את המקום השלם שלו. ובישיבה עשינו הכנסת ספר תורה, ואת ספר התורה תרמה אימא של הבחור הזה, שגם הוא השתתף איתנו בהכנסת ספר התורה. הם תרמו ספר תורה. ואני דיברתי עם האימא, והיא אמרה לי: הרב הזה הציל את הבן שלי. הוא היה אחרי צבא, הוא חיפש את עצמו, הרב הזה, הרב אחיעד אטינגר, הציל את הבן שלי. אנחנו מכניסים פה ספר תורה – הוא לא רב, הוא פשוט מלאך. ככה החזקנו ממנו. ככה תמיד החזקנו מהרב אחיעד אטינגר.
וכשאמרו לי שהוא חזר אחורה, שמע את היריות, אני אומר: זה הרב שכל החיים שלו חשב על מסירות נפש, חשב למסור את הנפש למען עם ישראל. וברגע אחד שהזדמן לו העניין הזה, הוא פשוט עשה פרסה, הסתובב חזרה והתעמת עם המחבל פנים אל פנים. הספיק לשלוף את האקדח, הספיק לירות. והוא ידע שהוא מסכן את החיים שלו, והוא לא עשה שום חישוב ושום שיקול. והוא היה עושה את זה שוב, למרות שהוא ידע את התוצאה.
ראיתי את הסרטון, ראיתי את היונדאי האדומה מידרדרת אחרי שהרב חוטף את הכדור בראש, ראש מלא בתורה, מלא בקדושה. אבל ידעתי שהוא היה עושה את זה שוב. ידעתי שהוא היה עושה את זה שוב, כי זה מה שהוא לימד אותנו. לימד אותנו מסירות נפש, לימד אותנו – ככה אהבת ישראל. אהבת ישראל זה לא רק בדיבורים. חשוב ללמוד תורה, אבל תורה שמביאה לידי מעשה. לכן הוא היה מחובר מאוד להלכה. הוא למד גם קבלה, אבל הוא היה מחובר מאוד להלכה. אליבא דהלכתא. בסוף צריך ליישם, צריך פרקטיקה. והוא היה מחפש מאוד איפה אפשר – כוח דהיתרא עדיף. לעשות צירופים, להקל על האנשים.
הוא מאוד אהב ללמוד חזון עובדיה, הרב עובדיה. הוא היה אוהב צירופים, היה אפשר לעשות צירוף כזה וצירוף כזה ולצאת מפלונטרים מורכבים. אני זוכר, פעם אחת באתי אליו עם שאלה הלכתית, שאלה בדיני טהרה, והוא הפנה אותי לאיזה רב מסוים, לשאול אותו, הרב של השכונה. והלכתי לשאול. ואחרי שעה אני מקבל ממנו טלפון: נו, הלכת אליו? מה הוא אמר? מה הוא אמר? הסתדר? אתה צריך שאני אבוא? אתה צריך שאני אבדוק? כאילו, אתה פונה אליו, ואז אתה מרגיש שהבן-אדם רודף אחריך כדי לעזור לך. הרב, הכול בסדר. לא, לא, רק רציתי לבדוק אם יש משהו נוסף שאני יכול לעזור בו.
הוא התקשר אליי בערב סוכות פעם אחת ואמר לי: תשמע, יש אדם ערירי, חייבים לבנות לו סוכה. אני אומר לו: הרב, שעתיים לחג, מה אתה מתעסק עם זה עכשיו? לא, לא, חייבים לבנות לו סוכה, אם צריך אני אבוא. צריך לשים לו סוכה, זה בן אדם שחייב – האדם הזה נפטר כבר – אבל חייבים, הוא ביקש שתהיה לו סוכה, וזה בן אדם שאף אחד לא יעשה את זה בשבילו, ואם אפשר לעזור פה, ודבר עם זה, וגם הוא יהיה מוכן לבוא ולעזור. מתעסק עם האנשים הכי הכי פשוטים, פשוט לתת מענה לשבורי לב.
והוא ידע גם לבטא את מצוקת השכונות. הוא עמד בראש הפגנה, בראש צעדה, נגד תופעת המסתננים. יש סרטונים, הוא הולך ואומר: זה לא יכול להיות מה שקורה כאן. זה לא רב שנמצא רק בבית המדרש, זה רב שכשצריך לצאת הוא יוצא החוצה. הוא יוצא החוצה ואומר בריש גלי, זאת המדינה שלנו, זה הצבא שלו, זאת הארץ שלנו. בכל הכוח, בכל הכוח.
התחלתי לדבר עליו, ופתאום אני שם לב שהשבוע זה י' באדר. השבוע אנחנו מציינים שבע שנים לפטירתו.
בשבת? השבוע כבר עברו, מ-2019, עברו שבע שנים, שבע שנים שהרב איננו איתנו. וברוך השם, היום יש שם ישיבה – כשאני מגיע לשם אני תמיד אומר: בטח הרב מסתכל מלמעלה וכולו מתענג – ישיבת עוז ואמונה, והרב איציק פנירי הוא ראש הישיבה; ואביעד גזבר מעלי, שהוא מלאך, נשמה, בולדוזר, הביא לשם הרבה מאוד אור, וכל דבר – "נדאג", הוא חושב בגדלות; וכמובן שמוליק בוכריס, הוא ניהל את הישיבה אחרי שהרב נרצח, היום הוא אחד מהיועצים של השר סמוטריץ' – הם לקחו את המושכות. והרב אלי סדן. הישיבה נמצאת על דרך המלך. רואים פתאום, כל אריתריאה הקטנה, פיליפינים ותאילנדים וסודאנים ואריתראים – חוץ מלהחתים דרכון אתה מרגיש באפריקה הקטנה, ובסוף, פתאום אתה רואה נווה מדבר. אתה מגיע לרחוב יסוד המעלה 13, באמת יסוד המעלה, ואתה רואה שם קול של תורה.
אמרתי לרב: הרב, יש פה, לא עלינו, בתי בושת, ויש פה מסגדים, ויש פה מנזרים וכנסיות. אמרתי לו: הרב, מה זה? הוא אומר לי: תקשיב טוב, בנפש החיים שער ד' כתוב שהתורה מטהרת את האוויר, מטהרת את כל האזור. הוא אמר לי: תשמע, כשאתה הולך ברחוב, מהבית שלך בדרך לישיבה, תגיד תהילים. אמרתי לו: למה? הוא אומר: זה מטהר אוויר. זה נעלם מאליו, אתה לא צריך להתעסק עם זה בכלל. אנחנו נלמד תורה, אנחנו נעסוק בתורה, אנחנו נגדיל תורה, אנחנו נביא עוד תלמידים, נביא עוד אברכים – זה ייעלם מעצמו, אתה תראה, זאת הבטחה. נפש החיים כותב, הרב חיים מוולוז'ין.
ברוך השם, קורים דברים טובים. בשכונת נווה שאנן לא היו יהודים בכלל. היו כמה בודדים, באמת כמה בודדים, וגם עמותת אחיעד – שבזמנו הייתי חלק ממנה, על שם הרב אטינגר – הבאנו סלי מזון לנזקקים ולקשישים שמפחדים לצאת מהבית. לצאת מהבית זה להסתכן שישדדו אותך, פתאום לחטוף איזה לום בראש. מה היה שם? אסתר גלילי, זיכרונה לברכה, נרצחה שם על ידי מסתנן. מחריד להיות שם באזור. אני נזכר בעוד סיפור, יש לנו זמן אז אני אגיד אותו גם.
בשעה 8:30 ביום של הרצח הנורא, ביום של הפיגוע הנורא, מגיעה לישיבה אישה מבוגרת מהשכונה. היא אומרת: איפה הרב? אני רוצה לדבר עם הרב. הוא הבטיח לי שהוא יגיד לי מתי קריאת מגילה ואיפה אני יכולה לשמוע קריאת מגילה. אני אומר לה: הרב בדרך, הוא יגיע, תבואי בעוד שעה. היא באה אחרי שעה, והיא שואלת אותי איפה הרב, ואני ידעתי שהרב נפצע אנוש בפיגוע. ואני אומר לה: הרב איננו. והיא אומרת לי: אבל אמרת שהוא יבוא בעוד שעה, מתי הוא יבוא? ואני אומר לה: לא הבנת, הרב נפצע קשה בפיגוע. היא התחילה לצעוק ולצרוח, אני לא אשכח אותה, בפתח הישיבה: אוי, הרב, אוי, הרב, אוי, הרב.
והסתבר לי שהוא היה מעביר שיחה לנשות השכונה, במתנ"ס. הוא היה מגיע לשבת איתן, אני מדבר איתך על נשים מבוגרות. הוא היה מסביר להן אלף-בית, הוא היה מראה להן בציורים איך המשכן נראה. הן אמרו לי, הן סיפרו לי. הוא היה מראה להן בהסברת פנים, בנועם, מחייך אליהן, מראה להן. עשר נשים. אחרי השיעור היא ניגשה אל הרב, והיא אמרה לו: הרב, אני רוצה לדעת. והוא אמר לה: תבואי, אני אגיד לך. כי הוא לא ידע בעצמו אם יש קריאת מגילה בישיבה, אז הוא אמר לה: תבואי אחר כך. תבואי אלינו ואז אני אדע, אני אברר ואני אגיד לך. והיא באה, והרב איננו בישיבה. הרב אחיעד אטינגר, השם ייקום דמו.
סיפרתי על הרב שלי, הרב אחיעד אטינגר, שנרצח לפני שבע שנים. הייתי אברך בישיבה שלו, הייתי יד ימינו. בעצם ביום של הפיגוע הצטרפתי פורמלית לרשימת עוצמה יהודית. זה גם סיפור בפני עצמו, אני לא רוצה לספר אותו עכשיו. נשמור אותו לפודקסטים שמתאימים.
נלחם בעזה – אני מתלבט אם לספר את הסיפור. הוא גם ניצל בנס, נגיד ככה. ניצל בנס. משפחה גיבורה, משפחה ערכית, משפחה יהודית שורשית. תמר, כמובן, מדהימה. הוא אמר לי: אשתי – שרה אימנו; שרה אימנו – אשתי.
ככה הוא היה אומר. אשתי – שרה אימנו.
טוב. "חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולחזור ולשנותה ביום" – הלימוד יהיה גם לעילוי נשמת הרב אחיעד אטינגר. "חייב אדם לקרוא את המגילה בלילה ולחזור ולשנותה ביום, ושל לילה זמנה כל הלילה - - - עד עלות השחר", שהוא שעה וחומש לפני הנץ החמה בשעות זמניות – זה שעות שמשתנות. כתוב במגילה "חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולחזור ולשנותה ביום", כמו שאני מקריא מחזון עובדיה, כמובן. דכתיב: "אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דֻמִיָה לי,. לפי זה, מצוות מקרא מגילה של הלילה אינה אלא עד עמוד השחר. לבתר, לאחר עמוד השחר, יממה הוא. כמו שכתוב במגילה דף כ' ע"ב. בואו נמשיך.
אז יש מקרא מגילה בלילה ויש קריאת מגילה ביום. מתי ביום? "של זמנה כל היום" – מהנץ החמה עד שקיעתה. ואם קראה בדיעבד משעלה עמוד השחר – זאת אומרת, יש זמן שנקרא עמוד השחר, יש זמן שנקרא הנץ החמה. אם הוא קרא בין הזמן הזה, בין עמוד השחר להנץ החמה לפני הנץ החמה, עדיין בדיעבד הוא יצא ידי חובת מקרא מגילה. "אם נאנס ולא קרא את המגילה בלילה אין לה תשלומין ביום". זאת אומרת שהוא לא יכול לקרוא את המגילה פעמיים ביום בתשלום של הלילה שהוא לא קרא.
"מצווה מן המובחר לקוראה ברוב עם". מה זה ברוב עם? מניין, לפחות עשרה. ויש מצווה מן המובחר לקרוא כמה שיותר אנשים – "ברוב עם הדרת מלך".
"ולכן מבטלים תלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה". אפילו אם מישהו לומד גמרא, אומר: רגע, אני עוסק במצווה – לא, אבל פה זה מצווה של לקרוא את זה ברוב עם. לכן השייכות שלך בתוך בית הכנסת, שאתה חלק מהחוויה של הקהילה, של ה"רוב עם". לכן אתה תבטל תורה ותלך לשמוע מקרא מגילה. ואפילו יש בבית המדרש 100 איש, מצווה שילכו לבית הכנסת הגדול לקוראה בציבור ש"ברוב עם הדרת מלך". זאת אומרת, אם יש 100 אנשים שלומדים, אומרים: רגע, מה, תבטל לימוד תורה של רבים מפני רוב עם? יש גם רוב עם שלומדים תורה. לא. עדיין יסגרו את הגמרא וילכו לבית הכנסת הגדול לקוראה יחד כל הציבור, כמו שכתוב ש"ברוב עם הדרת מלך".
"ואפילו כוהנים בעבודתם ולוויים בדוכנם וישראל במעמדם היו מבטלים עבודה של בית המקדש, והולכים לשמוע מקרא מגילה עם הציבור משום פרסומי ניסא" – לפרסם את הנס שאירע לנו בפורים. "מכל מקום, אם יש הפרעות בבית הכנסת שאי-אפשר לו להתגבר עליהן וכתוצאה מהן אינו יכול לשמוע קריאת כל המגילה כראוי יכול לקרותה בעשרה". אם הוא פתאום שומע את הרעשן יותר מדי או שהוא שומע אנשים במקומות מסוימים שמדברים, יש כמה פתרונות: אחד, שילך למקום ששומעים בו יותר טוב, או, אם הוא במצב שהוא אומר: אני באמת לא יכול לשמוע את המגילה בבית הכנסת הזה, אז הוא עושה מנין יותר מצומצם, רק בשביל שיוכל לשמוע את קריאת המגילה, שבסיטואציה אחרת הוא לא יכול לשמוע כראוי. אז "יכול לקרותה בעשרה".
"הכול חייבים בקריאתה, אנשים ונשים וגרים. ולכן הנשים שאינן יכולות לבוא לבית הכנסת לשמוע מקרא מגילה משליח הציבור, או שאינן יכולות לשמוע קריאתה היטב מפי הקורא מפני הפרעות שבבית הכנסת" – אבל לפני כן, לגבי נשים. ראיתי על פרשת השבוע, כמדומני שזה בספר של הרב יוסף אליהו – על משנתו של הרב נבנצל – שגם הנשים היו מחויבות לתרום למשכן. ולמה? הרי זו מצוות עשה שהזמן גרמא, שמצוותה ביום – אלא משום שזה מדבר על מצווה כללית, מצווה של כל עם ישראל. זו מצווה שהיא לא פרטית. נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא במצווה שהיא פרטית, בסדר? יש מצוות שהן מצוות עשה שהזמן גרמא אבל היא מחייבת, המצווה היא של כל אדם ואדם. לעומת זאת, מצווה שהיא כללית – זאת אומרת, להביא תרומה למשכן זו מצווה שהיא ציבורית, לכל הציבור. ואף על פי שזו מצוות עשה שהזמן גרמא עדיין נשים חייבות בזה, בגלל שזו מצווה ששייכת לכלל הציבור.
רגע, לא דיברתי על מקרא מגילה. דיברתי עכשיו על המשכן. נזכרתי בוורט שקראתי בשולחן שבת ממשנתו של הרב נבנצל.
נכון. עכשיו, אז גם בקריאת מגילה – נשים חייבות בקריאת מגילה "ולכן הנשים שאינן יכולות לבוא לבית הכנסת לשמוע מגילה משליח הציבור" – מסיבות שונות – "או שאינן יכולות לשמוע קריאתה היטב מפי הקורא" – כי הן נמצאות בעזרת הנשים – "מפני הפרעות שבבית הכנסת, במקום שמכים המן" – וכיוצא בזה – "חייבות לשמוע קריאתה מפי אדם הבקי בקריאתה".
רגע, שנייה, כן, אני עכשיו אומר את זה. יונתן מישרקי, ברוך השם, אתה, איך אומרים? מרגיש בשיעור כללי בישיבה. אתה חייב לתת את הזה שלך. אשריך.
וכן אמרו חז"ל: "נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס". הן גם היו באותו הנס. בוא נראה מה הוא אומר פה.
לא, רציתי לראות אם יש פה גם חידוש של - - -
אז יש מצווה. קודם כול, כיום בבתי הכנסת ברוב הקהילות - - -
קודם כול, יש היום בתי כנסת שעושים במיוחד קריאת מגילה לנשים, ויש חב"ד, שמפרסמים בהרבה מקומות שהם עושים מקרא מגילה פה ושם, בסדר?
וגם אפשר, יש כל מיני קבוצות שאפשר לכתוב שם: מחפשים מקרא מגילה. היום יש הרבה מאוד אנשים. אני, בתל אביב, למשל - - -
לא, לא, לא. אני גם חושב שהוא יתייחס לזה תכף.
וכן אמרו חז"ל: "נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס. ורבי יהושע בן לוי היה מכנס כל אנשי ביתו וקורא לפניהם. ורבי יונה היה מתכוון לקרותה לפני הנשים שבביתו, שהכול היו בספק והכול חייבים בשמיעה".
אני מבין, זה צריך לחדור פנימה. אם צריך נעשה את זה לאט, בנחת.
הינני כאן. אני מתלבט אם לשתות יותר מדי מים, שאני לא אצטרך - - -
אני, התפקיד שלי זה להיות פה. מה שקורה שם אני לא יודע, אל תשאל אותי. אבל אתה יכול ללכת לברר.
ואף על פי שכבר יצא האיש ידי חובת קריאת המגילה בקריאה שבבית הכנסת, חוזר וקורא את המגילה בביתו, להוציא את הנשים ידי חובתן. הרבה פעמים אני חוזר מבית הכנסת, ואז יש לי מגילת קלף בבית ואני מקריא לאשתי בבית. ואין הנשים צריכות לבוא לבית הכנסת לשמע ברוב עם. זאת אומרת, יש הבדל בין גברים לנשים בעניין הזה. אישה יכולה לקרוא בבית, היא לא חייבת להיות במניין. היא יכולה לבוא – אם היא רוצה היא יכולה לבוא – אבל אין לה את העניין הייחודי של ביטול תורה בשביל לבוא ברוב עם, או אין לה את העניין הזה של לעשות הכול כדי לבוא לבית הכנסת. די לה שהיא שומעת מקרא מגילה מאיש שבקי בקריאת מגילה.
אני אגיד לך מה. אני מסכים איתך בעיקרון, אבל בגלל שאני רוצה לדבר לכל האנשים – בסוף פורים זה אירוע מכונן. לא יודע אם כולם פה הולכים לבית הכנסת בשבת זכור, אבל אני כן בטוח שיש יותר אנשים שמגיעים לחוויה של פורים. פעם הייתי בטבריה ושאלתי אנשים שם, זה היה בפורים, למה אתם מתחפשים? ילדים, צעירים, חבר'ה, בחורים טובים. ואללה, היו שם חבר'ה, שלא כל כך ידעו לענות. צריך קצת יותר לחדד את העניין הזה, לדבר קצת על הלכות מגילה, על הסיבה שאנחנו מתחפשים.
מה זה "חייב איניש לבסומי בפוריא"? אתה יודע, הרבי מפשיסחא היה אומר: שיהיה לך פורים כשר ופסח שמח. אומר, אתה יודע למה? כי אנשים לפעמים עושים את פורים, אתה יודע, ככה לוקחים את ה"לבסומי", מושכים אותו קצת יותר מדי. אז היה אומר, שיהיה לך פורים כשר ופסח שמח. בפסח אנשים כל הזמן מקפידים – יש פה חמץ, אל תיגע, יש קצת לחץ. אז הוא אמר, שהפסח שלך יהיה שמח ושהפורים שלך יהיה כשר. "הקורא את המגילה בבית, להוציא את הנשים, צריך לברך להן ברכות המגילה, כשם שמברכים האנשים בבית הכנסת. וכן המנהג פשט בעיר הקודש ירושלים וכן יש להנהיג בכל מקום". כן, כמובן, יש ברכות – ברכת מקרא מגילה.
הלאה. "מחנכים את הקטנים לשמוע מקרא מגילה". כמובן, מדין חינוך וללמד אותם כמה שאפשר. הילדים שלי מגיעים איתי לבית הכנסת, מחכים גם ל"המן", ככה להוציא על מי שניסה להשמיד אותנו. "צריך לשמוע קריאתה מפי אדם שחייב במקרא מגילה. אבל חירש, המדבר ואינו שומע, שאינו יכול להשמיע לאוזנו, אינו חשוב כל כך בר-חיובא. אי לכך, אף על פי שהוא צריך לקרותה, כיוון שאף הוא היה באותו הנס, מכל מקום אינו יכול להוציא את האחרים ידי חובתם. אבל מי שכבדו אוזניו משמוע, וצריכים לצעוק אליו בקול רם כדי שישמע, חייב בקריאתה לכל הדעות ומוציא אחרים ידי חובתם. מי שיכול לשמוע על ידי חצוצרות, אינו נקרא חירש לעניין זה ומוציא אחרים ידי חובה". יש פה דיון מי יכול להוציא ידי חובה, האם מי שבר-חיובא יכול להוציא אחרים או שיש כאלו שאומנם הם בני-חיוב, אבל הם לא יכולים להוציא אחרים. כמובן, סומא ואילם חייבים לשמוע מקרא מגילה מאחר – ממישהו אחר.
"השומע מקרא מגילה" – זה לשאלתך, חברת הכנסת קטי – "דרך הטלפון או ברדיו, אינו יוצא ידי חובתו, אפילו כששומע על ידי שידור חי". זאת אומרת, אתה מפעיל את ערוץ 14, ובטח שם מקריאים מקרא מגילה, אז זה יפה וזה חשוב לשמוע את הסיפור, אבל תוודא – או שלפני או שאחרי – שמעת כבר מגילה ויצאת ידי חובה. אז לשים לב, "והשומע ברכות המגילה ברדיו אינו עונה אמן". יש גם כאלו שמברכים ברדיו, ואנחנו רגילים ישר, מהרפלקס, לענות אמן. לא, לא לענות אמן. בסדר?
אבל, יש בזה חידוש לדעתי, יש איזה חידוש לדעתי בעניין הזה, שאני חושב – תקן אותי, יוני – אם הוא שומע ברדיו בשידור חי, או בטלוויזיה, את הברכות, אם זה שידור חי הוא כן עונה אמן.
אני לא מדבר על קריאת מגילה, אני מדבר על הברכות בשידור חי, האם עונים אמן? אם זה בשידור חי?
שווה בדיקה. לענות אמן. רגע, קטי, על קריאת מגילה ודאי שלא יצא ידי חובה. אם רדיו, טלוויזיה וכיוצא בזה, לא יצא ידי חובה.
תראי, אני לא יודע מי אישר ומה – לא. יכול להיות שגם אפשר לחוקק פה בכנסת חוקים, אבל אני מדבר ככה לפי ההלכה, בסדר? כשאולם בית הכנסת רחב מאוד - - -
כשזה קורה בזמן אמת. זה עכשיו, בסדר?
לא, הוא לא יוצא ידי חובה אם הוא שומע את זה דרך רדיו או טלוויזיה. השאלה היא – אני מסתפק – הוא שומע את הברכות, האם הוא עונה אמן או לא, אם זה בשידור חי. לא יודע, אני לא רוצה להתחייב פה. לכו תבדקו. נשאיר ב"צריך עיון". בואו נתקדם.
ועכשיו אומרים את הברכות של מקרא מגילה.
האם הוא עונה "אמן" אחר הברכות הללו. הוא לא יוצא ידי חובת קריאת מגילה, אבל האם הוא עונה עליהן.
אז תקשיבו. אני אמשיך. בינתיים יש לך משימה, שלום.
בינתיים אני נותן לך משימה: לך תבדוק. תבדוק בזמן הזה, אחר כך תבוא ותעדכן אותנו. שמנו בצד את השאלה, בוא נתקדם. אחר כך.
אני לא יכול להביא מקורות עכשיו פה בפודיום.
אני אומר לך, אם בשידור חי אתה לא יוצא ידי חובת מקרא מגילה, אז ודאי שאם זה בשידור ב-Delay, אתה לא תצא ידי חובה, כי כל ההווה אמינא - -
- - כל מה שהיינו חושבים שאתה כן יוצא ידי חובה זה אם זה בשידור חי, אבל גם בשידור חי אתה לא יוצא ידי חובה, אז ודאי שאם זה ב-Delay אתה לא תצא ידי חובה מקרא מגילה דרך הרדיו והטלוויזיה, בסדר?
אז לכן יש מקום לחשוב שאולי שם כן נצא ידי חובה. אז הוא אומר, ואם זה ב- Delayאז על אחת כמה וכמה שלא יצא ידי חובה, זה מה שאני אומר. אוקיי.
בואו נמשיך. "כשאולם בית הכנסת רחב מאוד ובא קהל גדול לשמוע מגילה, ומשמיעים מקרא מגילה על ידי רמקול" – רמקול, זה מעניין. עכשיו מדברים על סיטואציה שבה כולם נמצאים בבית הכנסת, אבל כדי שכולם יוכלו לשמוע, מישהו לוקח מיקרופון ומקריא את הברכות במיקרופון, אבל כולם יושבים בסמוך.
עכשיו אומרים ככה. "יושבים סמוך לשליח הציבור באופן שגם אם יינטל הרמקול, יוכלו לשמוע מהשליח ציבור, ואין הרמקול אלא מסייע להגברת קול שליח הציבור, אז הם יוצאים ידי חובתם". זאת אומרת, קטי, אם אני עכשיו אדבר ככה, אם אני מדבר עכשיו ככה - - -
סליחה? אני קורא הרב עובדיה עכשיו. רגע, אתה על הקודם? על השידור חי?
אה, על השידור חי. יפה, יפה מאוד. אז הרב עובדיה אומר ככה. אם אני שומע ברכות מקרא מגילה בשידור חי, אני עונה אמן.
אה, אמרת אמן על שבח הקדוש ברוך הוא. אמרת אמן על שבח. לכן אתה עונה אמן. אבל מקרא מגילה עצמו, לא יצא ידי חובה מטלוויזיה או מרדיו, Whatever, בסדר?
אתם עוד תשלמו על זה, חבר'ה, אבל לא משנה, אני מזכה את הרבים עכשיו – לעילוי נשמת הרב אחיעד אטינגר, השם ייקום דמו.
לא, רגע, עכשיו סיטואציה שבית הכנסת מלא, סבבה? עכשיו מישהו, כדי שכולם ישמעו, לוקח את המיקרופון כדי להגביר את הקול. כאילו, גם אם אני מדבר ככה את תשמעי אותי, אבל כשאני מדבר ככה תשמעי אותי יותר טוב, נכון? עכשיו אומרים, בסיטואציה כזאת, מי שסמוך, שהוא שומע גם בלי מיקרופון, אפילו שהמיקרופון מגביר את הקול, הוא יצא ידי חובה. בסדר?
זה לא תלוי בי – מי שהעביר לי את הפתק.
שווה דיון. יכול להיות שבגלל זה הוא לא מגיע, יכול להיות שבגלל זה הוא לא מגיע, יכול להיות שאנחנו נישאר פה עד פורים.
לא, אני אוהב מאוד את הרב עובדיה. הוא – יש לו קטע.
בואו נמשיך. עכשיו, מה קורה למי שיושב רחוק משליח הציבור? שבלי הרמקול הוא לא יכול לשמוע, רק בזכות הרמקול הוא שומע את הברכות ואת הקריאה – אז הוא לא יוצא ידי חובתו. למה? כי זה דומה למי שבשידור חי שומע מרחוק, מהטלוויזיה או מהרדיו. אז בואו נסכם: אם הוא יכול לשמוע גם בלי הרמקול, והרמקול רק מגביר קול – אז הוא יוצא ידי חובה; אבל אם הוא יושב כל כך רחוק, שאפילו בלי הרמקול הוא לא היה שומע כלום, אז הרמקול נועד לזה שהוא בכלל יוכל לשמוע. הוא מתחיל מאפס, כן? כאילו, להגביר מחמש לעשר – יצא ידי חובה, כי זה רק להגביר, בסדר?
כן, בדיוק. כן, כן, צריך קול ישיר, בדיוק. יש פה איזה פלפול מסוים, התייחסות לזה, שהוא מביא בשם הרבי מלובביץ' מספר שובע שמחות – שהכול יש לו הילוך עד האוזן, והוא מסביר שם מבחינה פיזיולוגית איך זה עובד ולמה – אולי אני כן אתייחס אל זה, שאפילו - - -
את יודעת מה, לימור? יש מצב ששאלת שאלה טובה, אני רוצה להקריא לך את זה.
הוא מביא פה בשם ספר שער המזרח, על הקיצור שולחן ערוך, שאין יוצאים - - -
פעם שמעתי בדיחה, מישהו אמר לי: אתה יודע מה ההבדל בין הדעה שלך לקפה? שאת הקפה אני הזמנתי.
טוב, אז בשם ספר שער המזרח על הקיצור שולחן ארוך – אין יוצאים ידי חובה בשמיעת המגילה ברמקול. למה? אם בלעדיו, לא היה שומע את הקריאה. אוקיי, זה מה שאמרנו, והמשתמש במכשיר שמיעה יוצא ידי חובה באמצעות המכשיר – אה, זה מעניין, והמשתמש במכשיר שמיעה, הוא יוצא ידי חובה באמצעות המכשיר. כן, ככה הוא כותב. עכשיו, הוא מביא את שו"ת איגרות משה. בשו"ת איגרות משה, שכתב שאפילו אם נאמר שהאמת כדברי המומחים - - -
רגע, שנייה. עכשיו זה כבר ביטול תורה – שכתב שאפילו אם נאמר שהאמת כדברי המומחים, שעל ידי המיקרופון לא נשמע קול האדם, אלא קול אחר שנעשה מחמת קולו – מכל מקום, מן הדין יש להחשיב זאת כשמיעת קולו ממש, ככה הוא כותב.
הרי משה פיינשטיין כותב באגרות משה שאפילו אם נאמר שהאמת כדברי המומחים שעל ידי המיקרופון לא נשמע קול האדם, אלא קול אחר שנעשה מחמת קולו, מכל מקום מן הדין יש להחשיב זאת כשמיעת קולו ממש – זה בניגוד למה שאמרנו, למה? שכל מה שנשמע הוא מכוח קולו ממש. ומניין לנו עצם כוח השמיעה איך הוא? שאולי הוא גם כן באופן כזה שנבראים גלי קול באוויר ומגיעים לאוזנו? וכן מסתבר, לפי מה שאומרים חכמי הטבע, שהקול, יש לו הילוך עד האוזן, וגם יש קצת שיהוי זמן בהילוכו עד שיגיע לאוזן. אלו אלפיות מאית, כן? זה משהו - - -
כן, כן, ובכל זאת זה נחשב שהוא קול האדם, ולכן אפשר שגם הקול שנעשה על ידי המיקרופון, ששומעים אותו בעת שמדבר, הוא נחשב קולו ממש. אז גם פה אולי נגיד – וככה הוא אומר: וכן מסתבר יותר, וגם מה שאומרים, שהוא קול אחר, אינו ברור. ולכן מצד ההלכה אין למחות בידי הרוצים לקרוא מגילה על ידי מיקרופון. ככה כתב שו"ת אגרות משה, כן? ואז הוא מביא את שו"ת שבט הלוי, שכותב כך: שבעיקר, בעיקר דין הקריאה, ברם כל דעתו נוטה למה שכתב ידידנו, אגר"מ פיינשטיין, אגרות משה.
והגאון חזון איש כתב להקל בזה, שכיוון שהקול הנוצר הוא על ידי האיש המדבר, וקולו נשמע מייד כדרך כל המדברים, אפשר - - - כשומע ממש מפי האיש המדבר. ואז הביאו את רב שלמה זלמן אוירבך בשו"ת מנחת שלמה - -
- - שכתב עליו – זהו חידוש גדול, ואיני מבין דבריו. אמר, יש פה מחלוקת, מחלוקת אחרונים, מחלוקת מרתקת מאוד ביחס לשמיעה על ידי מיקרופון. אתה אומר, מצד שני, אם יש לבן אדם מכשיר שמיעה, אז באמצעות מכשיר השמיעה הוא מקבל את הקול, ושם זה בסדר. אני חושב – לא יודע, אני חושב שאולי אפשר לתרץ ששני יחד אי-אפשר. לפעמים תרצו ככה, כי תשמע, אין לו מכשיר שמיעה. כאילו, רק באמצעות מכשיר שמיעה הוא שומע. אז מה - - -
בדיוק. ומה שגם באמצעות מיקרופון, אז שיתקרב, אז שילך לבית כנסת יותר קרוב – פה הוא יכול לשנות את הסיטואציה. במציאות של מכשיר שמיעה זה מובנה, זה משהו שבלי זה הוא לא יכול.
כן, זה מאוד מעניין, כי לכאורה זה אותו דבר, נכון? מה?
כן, לא, רגע, על איזה סיטואציה אתה מדבר? אתה מדבר על סיטואציה של מישהו ששומע אותך – הוא שומע קצת. אם הוא לא מתחיל מאפס – יצא ידי חובה.
אה, יפה. אומר מישרקי, אני משווה את זה לאחד ששומע קצת. כמו במיקרופון – מי שקרוב שומע קצת, אתה רק מגביר אותו יותר. ואם זה מישהו שבלי מכשיר השמיעה לא שומע בכלל?
אה, אין דבר כזה? כיו"ר ועדת בריאות – הוא עכשיו יו"ר ועדת בריאות?
אה, כיו"ר ועדת בריאות בעבר ובהווה. אגב, זה המקום לפרגן לחברתי חברת הכנסת לימור סון הר מלך. אני שמעתי שהיא עשתה עבודה נפלאה מאוד בנגב ובגליל, לימור. באמת, פשוט יוצא מן הכלל. אז תודה על המסירות ועל התקופה הזאת, מתגעגעים אליך. אנחנו אוהבים את יוני מישרקי - -
- - ועדיין מחכים לראות אותך בוועדת הבריאות ובכל מקום שתהיי בו, את - -
- - בעזרת השם תבצעי את שליחותך נאמנה.
טוב, בואו נמשיך. עכשיו, יש אומרים שאף על פי שהנשים חייבות במקרא מגילה, אינן מוציאות את האנשים ידי חובתם. כן, זאת אומרת, אישה, לפי – יש אומרים, בסדר? יש אומרים, זו דעה הלכתית – שאישה לא יכולה להוציא גבר ידי מקרא מגילה. ויש חולקים שאומרים שהנשים יכולות להוציא את האנשים ידי חובה. ואף על פי שהעיקר כדעה האחרונה, טוב לחוש לסברה הראשונה, אלא אם כן בשעת הדחק – עדיף תמיד שגבר יוציא את האישה, ולא שהאישה תקרא מגילה ותוציא את הגבר. בסדר?
כן, בשעת הדחק כן, כן. בשעת הדחק אישה יכולה לקרוא ולהוציא גבר.
כן. מה אני אברך? מה אנחנו נברך? מי? את הרב ראובן דוד.
תראי, לימור תעשה את זה מצוין, תמיד, היא באמת צדיקה. כן. היא יכולה לברך, ויש לזה סיכוי.
נו, בחייך, לימור, אנחנו פה גם כך במשמר. אנחנו במשמר היום, מרביצים תורה.
הרב רובין דוד, אורך ימים ושנים, בריאות, שמחה, כל טוב ונחת, 50 שנות נישואין, שיהיה, טפו טפו, בעזרת השם, על כולנו.
אז אמרנו את העניין הזה לגבי נשים שמוציאות את הנשים מידי חובתן. אוקיי. "קטן אינו מוציא אחרים ידי חובתם, ואפילו אם הגיע לחינוך". זאת אומרת, מי שהוא קטן – על פי ההלכה מוגדר עד 13 קטן, מגיל 13 נחשב בוגר – אם הוא בן 12, בן 11, בן 10, והוא רוצה לקרוא ולהוציא אחרים מידי חובתם, הוא לא יכול. "קטנים שלא הגיעו לחינוך אין להביאם לבית הכנסת, שהם רק מבלבלים את השומעים החייבים בקריאתה". תראו מה הוא אומר פה: "והמביאם לבית הכנסת, חטא רבים נשא". זאת אומרת, מה החוששים? שיהיה מקרא מגילה ופתאום הילדים יבכו, ופתאום יפריעו, ואחרים לא ישמעו. אז לכן, להביא את הקטנים שלא הגיעו לחינוך, שהם לא יודעים לשבת ולהקשיב ולכבד את המעמד – אז לא להביא אותם לבית הכנסת. הוא מתייחס פה לזה שזה חמור, למי שמביא וכו'.
ולכן על כל גבאי בית כנסת, שומרי משמרת הקודש, "לעמוד על המשמר ולהשגיח בעין פקוחה שלא יפריעו הקטנים בהכאות המן ברעשנים ובאקדחי פורים ופיצוצים אחרים הגורמים לרעש ולהפרת הסדר בבית מקדש מעט, וגרימת מניעת שמיעת מקרא מגילה כהלכה לאנשים המחויבים בה". ולכן אצלנו בבית הכנסת הגבאי, קודם כול יש לו מין מקל כזה, שכל פעם שהוא מרים את המקל כולם מפסיקים ולא ממשיכים בקריאת המגילה עד שיהיה שקט. זה לוקח טיפה יותר זמן, אבל במציאות של ימינו מצווה למחות את זכר עמלק, והמן, כידוע, המן האגגי מעמלק.
יוני נוגע פה בנקודה מאוד מאוד חשובה. אנחנו מדינה בטראומה, צריך לומר את זה. עברנו פה שנתיים קשות, מטלטלות, מכמה חזיתות, ולכן בואו נימנע מנפצים, בסדר? נימנע מנפצים. להתחשב באחרים. להתחשב באחרים. נפצים, ראמדנים, פיצוצניקים, לא יודע איך קוראים לזה, סופר-טייגר, טייגר – יש סופר-טייגר, יש טייגר, יש כל מיני נפצים, כך קראנו לזה כשהיינו ילדים – פשוט להימנע מזה, כי זה אולי מגניב לשנייה, אבל בסוף זה יכול לפגוע בפוסט-טראומטיים, ולא חסר כאלה לצערנו היום במדינת ישראל. נעשה מאמצים - - -
לא דיברתי על תחפושות לפורים - - -
אורית, דיברתי על נפצים בקריאת מגילה, כי כשאומרים "המן" אז עושים רעש, ויש מקומות שהילדים, זו ההזדמנות שלהם לזרוק סופר-טייגרים ושומים ונפצים. בכללי זה מסוכן, וביתר שאת עכשיו, שזה לא רק מסוכן לאנשים שמשתמשים בזה, שעושים את זה בעצמם, שזה יכול להתפוצץ להם בידיים או להתפוצץ ליד מישהו – וכבר היו מקרים, לא עלינו; עדיין צריך להימנע מזה גם משום כך שיש לנו פוסט-טראומטיים, וצריכים למנוע את הטריגר הזה.
אני עכשיו במקרא מגילה. הלכות מגילה.
נשמה, אני עכשיו בשוונג של הלכות מגילה.
"הקורא את המגילה בלילה מברך לפניה שלוש ברכות, על מקרא מגילה, שעשה ניסים, ושהחיינו. וביום אינו חוזר ומברך שהחיינו", כי הוא כבר בירך פעם אחת בלילה. יש לזה דעות. התוספות והרא"ש אומרים שצריך לברך גם ביום, כי עיקר קריאת המגילה היא ביום, אבל למעשה אנחנו לא מברכים "שהחיינו" ביום, אלא אם כן זה במקום שנהגו לברך "שהחיינו".
"אם שכח ולא בירך שהחיינו או אחת משאר הברכות" קודם קריאת המגילה, "מברך במקום שנזכר כל עוד לא סיים קריאת המגילה כולה - - - ואם סיים קריאת המגילה כולה בלילה ונזכר שלא בירך שהחיינו, יברך שהחיינו על קריאת מגילה של היום". אז אם בן אדם שכח לברך שהחיינו בלילה, יכול לברך שהחיינו ביום. שלום, גלעד.
צריך, נכון. הפתרון שלו זה לברך קריאת מגילה. יכול מלשון – ודאי, צריך. כן, יפה, תיקון חשוב. האמת היא, מישרקי, טוב שאתה יושב פה, שיש איזו אחריות שאנחנו מדברים כך בהלכות, לפחות שיש מי ששם לב, לכל מילה יש חשיבות. אספר לכם סיפור בהזדמנות, בהזדמנות אחרת. פעם אחת העברתי דרשה באיזה מקום מסוים, למדתי הלכות שבת ואמרתי איזה משהו שפתאום הרימו גבה, אף פי שזה היה נכון הלכתית, אבל הם לא היו רגילים לשמוע את הקולא הזאת. אכלתי שם – אנשים הרימו עליי את הקול.
"אף מי שבירך כל הברכות וקרא את המגילה בבית הכנסת, יכול לחזור ולברך את הברכות כולן, לרבות ברכת שהחיינו", כדי להוציא את הנשים בבית. זאת אומרת, גם אם קראת את המגילה, גם אם שמעת את הברכות וענית אמן, גם אמרת שהחיינו, עכשיו אתה חוזר הביתה, קורא את המגילה לאשתך – אתה יכול לקרוא את שלוש הברכות, ברכת מגילה, שעשה ניסים וברכת שהחיינו.
אמרתי גם קודם, חבל שלא היית פה. אמרתי גם שבשעת הדחק גם יכולות להוציא את הגברים.
נעשה סדר: נשים יכולות לקרוא לעצמן.
עדיף, לפי מה שלמדנו, עדיף שגבר שבקי, אדם שבקי בברכות - - -
טוב, אתה יודע מה? אני אגיד לך את האמת, גלעד, לא בקי במאה אחוז בכל ההלכות, לא יודע. אני מכיר את הרב עובדיה. איך אומרים, יש לי על מי לסמוך. "אף מי שבירך כל הברכות וקרא את המגילה" – אמרנו את זה, אוקיי, בואו נתקדם.
"יש אומרים" – רוני, תעבירי להם שהם ישלמו על זה, בסדר? אנחנו, ברוך השם, לומדים תורה, אבל אני רוצה – התקציב לנגב והגליל צריך לגדול לפי הזמן שאני נואם פה במליאה. הפעלתי מונה, התחלתי להפעיל מונה. בואו נמשיך. "יש אומרים" - - -
הלכות חמץ זה עוד בסדר, למרות שאין מערבין חמץ בפסחים. אבל אני עוד יכול להגיע להלכות ראש השנה; אני מקווה שלא. טוב, "יש אומרים שאבל" – אגב, זה לא השיא שלי, השיא שלי זה ארבע שעות וחצי. בתחילת הקדנציה טחנו אותי היטב.
אתה יכול לשבת פה, שמחה. כשאני אזדקק לעזרה - - - עוד לא דיברנו על הרפורמה המשפטית.
כן. באנו לחזק ויצאנו, מה שנקרא. "יש אומרים שאבל" - - -
הלכות מגילה מהספר חזון עובדיה. עוד מעט נעשה אתנחתא, נעשה הפסקה אולי לעובדין דחול ונחזור.
שמחה, באת לענות או באת להצחיק אותי עכשיו?
אולי אתה צריך לנאום פה, תאמין לי. ואת זה אנחנו חוגגים - - -
אתה יודע מה זה מזכיר לי? אם אני אמצא את זה, זה חזק מאוד. רגע. תמשיך רגע להגיד - - -
אה, "הגם לכבוש את המלכה עִמי בבית"?
כן. בוא, אני נואם פה כבר יותר – איזה שעה. מותר לי שנייה, מותר לי.
אוקיי. "יש אומרים" – תקשיב טוב – "יש אומרים שאבל בתוך י"ב חודש לאב ולאם, ובתוך שלושים לשאר הקרובים, לא יקרא מגילה בציבור מפני ברכת שהחיינו שנאמרת בשמחה". ברכת שהחיינו, אומרים אותה בשמחה, והאבל אסור בשמחה. "ויש חולקים ואומרים שאבל רשאי לקרוא את המגילה בציבור ולברך שהחיינו, והעיקר כסברה אחרונה". בסוף, בשורה התחתונה, אבל קורא עם הציבור וגם מברך שהחיינו. "ואפילו למחמירים אם האבל הנ"ל הוא שליח ציבור קבוע בבית הכנסת ואין בבית הכנסת בקי בקריאת מגילה כמוהו, הוא יכול לקרות את המגילה לציבור עם כל הברכות". אבל זה ברור, כן, בסדר? "כשקורא אבל לעצמו, או שקוראה בביתו להוציא הנשים ידי חובה, לכל הדעות רשאי לברך גם שהחיינו בקריאתו". גם דברים ברורים.
עכשיו, מה קורה כשחל פורים במוצאי שבת? נדלג על זה, כי יש פה מחלוקת אשכנזים וספרדים, אני לא רוצה - - -
טוב. "יש נוהגים שכל הקהל הנמצא בבית הכנסת עומד על רגליו בשעת הברכות של המגילה, ואחר-כך יושבים וקוראים המגילה. ויש נוהגים שהקהל יושב, בין בשעת קריאת המגילה בין בברכותיה". בסדר? יש מנהגים בעניין הזה. "והנוהגים לעמוד בברכות, גם כשקוראים" לנשים, "טוב שיעמדו בעת הברכות". "השליח ציבור צריך לברך ולקרוא את המגילה מעומד מפני כבוד הציבור", זה ודאי. "מי שיש בידו מגילה כשרה וקורא יחד עם השליח ציבור" - - -
רגע, רגע. אנחנו עוד נראה. אנחנו עוד נראה. כן. אבל "מי שיש בידו מגילה כשרה" - -
- - "וקוראה יחד עם השליח ציבור", כן? "רשאי" – הוא, יש לו מגילה כשרה, הוא קורא בה עם השליח ציבור – "רשאי לברך בעצמו בלחש עם השליח ציבור". זאת אומרת, אני יושב במקום שלי, יש לי מגילה מקלף, מגילה כשרה, ואני קורא את זה יחד עם השליח ציבור בתוך בית הכנסת, כן? אז אני יכול לברך לעצמי בלחש את הברכות עם השליח ציבור, בסדר? "מכל מקום, עדיף יותר לשמוע ברכות מפי השליח ציבור, שמכוון להוציא את כל השומעים את חובתם". למה? אמרנו, משום שברוב העם, הדרת מלך.
"טוב ששני אנשים יעמדו מימין ומשמאל לשליח ציבור בעת הברכות וקריאת המגילה. השליח ציבור יעורר תשומת לב הקהל לכוון לצאת ידי חובת מקרא מגילה, וגם הוא יכוון להוציאם ידי חובה, שמצוות צריכות כוונה". ולכן בדרך כלל, מה שנוהג לומר: אני מכוון להוציא אתכם, תתכוונו לצאת, כן? האמירה הזאת בעצם מעוררת את הכוונה אצל כולם, גם להתכוון לצאת על ידי אותו מקרא מגילה שהוא קורא, וגם אצלו, האמירה, יש לה משמעות של כוונה שמגלה שהוא מתכוון להוציא.
גאולתן של ישראל קמעא-קמעא – גמיעה-גמיעה.
אני כבר מתחיל לחשוב שאתה – יש סיבות מסוימות שאתה דואג שאני אשתה.
יש דרך להוריד מישהו מהבמה, אז אולי קצת ללחוץ במקומות הרגישים. טוב, "יש אומרים שהקורא את המגילה צריך לפשוט את המגילה כולה לפניו כאיגרת להראות הנס, ואחר כך מברך וקורא. ואינו קורא וכורך מגילה כמו שעושים בקריאת ספר תורה", כן?
"ואינו קורא וכורך המגילה כמו שעושים בקריאת ספר תורה. ויש אומרים שאין צריך לפושטה תחילה, אלא מברך וקורא, וכשמסיים עמוד ראשון, אינו גולל כספר תורה, אלא מניחו פתוח וכן הלאה בכל עמוד ועמוד, עד שכאשר מסיים הקריאה, תהיה כל המגילה הפתוחה לפניו כאיגרת. והעיקר כסברה האחרונה". יש מחלוקת בזה, יש מנהגים בזה. "מכל מקום, טוב שהשליח הציבור יפשוט את המגילה כולה ואחר כך יברך ויקרא", ולכן רואים לפני הקריאה שפותחים אותה, משאירים אותה ככה, וזה כבר הכול פתוח והוא קורא לפניו. המגילה נקראת בעצם כאיגרת. "כשמסיים קריאת המגילה, לא יברך ברכה אחרונה עד שיגלול המגילה מסופה לתחילתה". לכן מחכים, יש שקט בקהל, ולא שרים כדי שלא יהיה הפסק. "ולכן ימתין השליח ציבור לציבור כדי שיספיקו לגללה קודם ברכה אחרונה". אתם רואים? "לכן ימתין השליח ציבור לציבור כדי שיספיקו לגללה קודם ברכה אחרונה, שגנאי הוא למגילה שתהיה מונחת פתוחה כך שלא לצורך, ואין לגלול למגילה בשעה שמברך". אוקיי.
"יש אומרים שכשם שאסור לאחוז ספר תורה ערום בלי מטפחת, כן אסור לאחוז מגילת אסתר בלי מטפחת, ויש מתירים לאחוז המגילה בלי מטפחת, וטוב להחמיר, ליטול הידיים קודם שיאחז במגילה. כי יש סברה להקל בזה, וראוי לצרפה לעניין מגילה". אוקיי, אני ממשיך, רק שנייה.
טוב, "מי שנפלה מידו המגילה לארץ, אין צריך להתענות על כך, אבל ייתן פדיון תענית לצדקה".
"צריך לדקדק היטב בקריאת המגילה, לבל ידלג אף תיבה אחת ממנה", אוקיי? "צריך לדקדק היטב בקריאת המגילה, לבל ידלג אף תיבה אחת ממנה, כי רבו הפוסקים הסוברים" - -
כן. - - "כי רבו הפוסקים הסוברים שאם חיסר אפילו תיבה אחת מהמגילה, לא יצא על ידי חובתו. ועל כן ישתדל הקורא לבטא היטב כל מילה, כדי שכל הציבור ישמעו ויצאו לידי חובת מקרא מגילה". זה אירוע, כן? צריך ממש להאזין ולהקשיב. אגב, כשאני - - -
לראות וגם לקרוא בשקט בשפתיים, ככה אני נוהג, בסדר? "במקום שהתינוקות מרעישין באמירת המן וכדומה, על השליח ציבור להמתין עד שיעבור הרעש" – מה שאמרתי קודם – "ולחזור התיבה ההיא כדי להוציא מי שלא שמע את התיבה כראוי". כי אומרים המן, ואז לפעמים יש כאלה שלא שומעים את המילה – מ, מן – ואז חשוב לקרוא גם את התיבה הזאת, כי יש לדקדק בעניין הזה. יש הרבה מאוד פוסקים שאומרים שכל תיבה חייבים לשמוע במגילה. עכשיו, "עניים וכן גבאי צדקה לא יסתובבו בקופותיהם לקבל צדקה בעת מקרא מגילה, שמבלבלין השומעים". שומע, פתאום אתה שומע מטבעות של כסף וזה, אז זה מפריע, זה עושה רעש, ברור.
כן. טוב, תכף נעשה את אתנחתה קטנה, אני רוצה לספר - - -
"מי שאוחז בידו מגילה שאינה כשרה" – רגע, "נכון שכל האדם יחזיק בידו מגילה כשרה, שבמקרה שלא שמע איזו תיבה מהשליח ציבור, יוכל לקרוא אותה בעצמו ממגילה כשרה. ואם אין ידו משגת, לכל הפחות ייקח בידו מגילה" – בחומש, שהיא לא כשרה, לא כשרה במובן הזה שלא יכולים להשתמש בה כדי להוציא ידי חובה – שאם לא שמע איזה תיבות, יוכל לאומרן מתוך הכתב". אמרנו את זה גם, "מי שאוחז בידו מגילה שאינה כשרה", כגון המגילות המודפסות בדפוס ולא בכתב יד, או שנכתבו על נייר ולא על קלף וכיוצא בזה, "ייזהר שלא יקרא בקול עם השליח ציבור, אלא שומע מהשליח ציבור בשתיקה ויוצא ידי חובה".
עכשיו, הזכרתי. תקשיבי, לימור, זה טקסט שכתבתי בגיל 16, סבבה? ומצאתי אותו. כתבתי את זה בפייסבוק, לדעתי. בפייסבוק. תקשיב, חנוך, אני מצטט.
יש לי, יש לי איפשהו מחברות. תקשיב, חנוך, קטע שכתבתי בגיל 16 ואני מקריא מרגע זה:
מה הקטע שלו? עד שיש מישהו שמאחד את כל היהודים, נותן לנו לבטא את עצמנו. זה חילול השם, מה שהוא עושה. בטח מחר כל התקשורת תדבר על הבושות שהוא עושה. בטח הם ישר יתחילו להכליל את כולם בפרובוקציה ההזויה הזאת. חייבים להוציא הודעת התנערות ממנו; הוא לא מייצג אותנו; הוא סתם איזה קיצוני, פנט; ההתגרות שלו בשלטון עוד תעלה לנו ביוקר. אני אומר לכם מילה – כולנו נסבול. בלי התמיכה של אחשוורוש, בחיים לא היינו שורדים. שקט, שקט, הינה, הינה, המן מגיע. לא צריך לעשות סיפור, משתחווים שנייה וקמים, זה הכול. וואי, אני כבר מחכה למשתה. זה לא עולה כסף, נכון? איזה כסף, אחי, אני אומר לך, הכול על חשבונם. איזה מלך המלך הזה. תכלס. תן, תן, תן את הלחם. יא אללה, איזה קציצה. זה כשר בכלל? לא יודע, אבל מה זה משנה. רוב היהודים כאן, רוב היהודים אוכלים, אז הולכים על פי הרוב, התורה אומרת. מה זה? ויסקי? אחלה משתה שבעולם. ההוא עדיין שם צועק למטה? הקיצוני, ההזוי הזה. איך אמרת שקוראים לו? מורדי, מרדכי? במקום להיכנס ולהשפיע מבפנים, עד שיש הזדמנות, הוא חייב, חייב לצאת נגד. אני אף פעם לא אבין את היהודים האלה. הם אפילו לא 2% מהאוכלוסייה. בוא'נה, בגלל פרובוקטורים כמוהו אין שלום. ואללה, צודק.
אחיי, שבו, תקראו את מגילת אסתר, תקראו טוב טוב את הסיפור הזה. לו זה היה היום, באיזה צד הייתם?
גולדקנופ, תראה, אני אגיד לך משהו. אני רוצה לספר לך סיפור.
אספר לך סיפור. אני רוצה לספר לך סיפור. היה איזה יהודי אחד.
קצר? אתה רוצה את כל התורה על רגל אחת?
"ואהבת לרעך כמוך". אני אגיד לך כך. תוך כדי אני גם מנסה לדייק אותו, את הסיפור, ממה ששמעתי. סיפור חסידי. היה יהודי מומר שבא למלך ואמר לו שעם ישראל – היהודים מזלזלים, מזלזלים בדתות אחרות, והראיה שהינה, הוא מומר, ולא ייתנו לו לתקוע בשופר בראש השנה בבית הכנסת. אז המלך שלח לבדוק, ובאמת לא נתנו לו לתקוע בשופר בבית הכנסת. אז קמה סערה גדולה: מה, אתם מזלזלים בדתות אחרות, אתם מזלזלים בזה. כולם צעקו, כולם – זעקה, מה אתם עושים. אז הרב של הקהילה אמר: סליחה, סליחה, המלך, לא ידענו שזה חשוב למלך כל כך. אנחנו מוכנים לתת לו לתקוע. הינה, עוד עשרה ימים, עוד שמונה ימים, זה אחרי ראש השנה, מגיע יום כיפור. גם שם אנחנו תוקעים בשופר, שם ניתן לו את השופר לתקוע, יתקע את זה כמו שהוא רוצה. אז המלך אמר: נו, מה אתה רוצה? הינה, נותנים לך יום כיפור. אז המומר אומר למלך: תקיעות בראש השנה זה 90 תקיעות. מה זה ביום כיפור? תקיעה אחת. אז המלך אמר לו: בחייך, השופר אצלך, תתקע כמה שאתה רוצה, מה אתה מבלבל את המוח.
לכן אני אומר, השר גולדקנופ, המיקרופון אצלי, תן לי לדבר על מה שאני רוצה. אנחנו עכשיו במקרא מגילה.
סליחה, 100 תקיעות, נכון, בסדר. אני כבר אסלח לכבודו.
חס וחלילה, טוב שאתה פה. הרב גולדקנופ, טוב שאתה פה. אני אשמח שתישאר פה כדי שתוכל לדייק אותנו. אנחנו המר"צניקים, מה לעשות? לא למדנו מספיק. אנחנו צריכים אנשים ותיקים, אנשי צורה, שידריכו אותנו וייתנו לנו את הדיוקים הללו, מה נעשה? כן.
אני ודאי לא אוכל להעיר אותך, אבל - - -
אוה, אוה. יש פה בקשה, רב גולדקנופ.
מבקשים "רוזו ד'שבוס" של פינצ'יק.
אתן לך. אבל אמרנו שקול שני, ששומעים את זה דרך הרדיו, דרך הטלוויזיה, הוא לא נחשב. קודם למדנו את ההלכה הזאת במקרא מגילה, אז אולי גם פה זה לא תופס.
טוב, בוא נמשיך. "צריך לדקדק היטב" – אה, אמרנו את זה. אוקיי. עכשיו טעויות בתוך קריאת המגילה, בסדר? אז לא מדקדקים כל כך, "למשל אם הוא קרא יהודיים במקום יהודים או להפך", בסדר? אז הוא "יצא, שהכול עניין אחד. אבל טעות אחרת, כגון שהוא אמר ומרדכי ישב במקום יושב" – פה זה כבר שינוי משמעות, ישב זה עבר ויושב זה הווה, בסדר?
- - "והמן נפל במקום נופל", אז הוא "לא יצא, וצריך לחזור למקום הטעות ולקרוא כראוי משם" – זה חשוב – "שכאילו הוא דילג אותה תיבה שטעה בה". כאילו הוא דילג את התיבה הזאת, ולכן חשוב לקרוא חזרה ולתקן את עצמו".
או-הו, תראי עכשיו איזו הלכה שאני אוהב לקרוא אותה. "ספרדי השומע קריאת המגילה מפי אשכנזי הקורא אותה" במבטא אשכנזי, "במבטא אשכנז, יוצא ידי חובתו וכן להפך".
אח, "איזה הדור קיבלוה". אסור לדבר בעת קריאת המגילה עד לאחר הברכה האחרונה, כן?
לא, לא. מי שקורא הוא אקטיבי. מי שקורא את המגילה הוא קורא, הוא עדיין - - -
בדיוק. מי ששומע הוא פסיבי יותר.
אז הוא לא יצא ידי חובה. אם הוא מתנמנם, הוא לא יצא ידי חובה.
נוהגים לומר ארבעה פסוקים של גאולה, כל הקהל ביחד בקול רם, בתוך קריאת המגילה, פסוקים שאני מאוד אוהב.
אם הוא קורא ונרדם, ברגע שהוא קם הוא קורא מהמקום שהוא הפסיק.
נוהגים לומר ארבעה פסוקים של גאולה, כל הקהל ביחד בקול רם, והם: "איש יהודי היה בשושן הבירה" – זה פסוק אחד – "ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי"; הפסוק השני: "בלילה ההוא נדדה שנת המלך"; הפסוק השלישי הוא: "ומרדכי יצא מלפני המלך"; הפסוק הרביעי, שהוא השיא: "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר" – ואני מוסיף עכשיו, זה בהמשך לפסוק: כן תהיה לנו.
בירושלים מוסיפים עוד פסוק: "כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש". כתוב: "כי מרדכי היהודי, משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרב אחיו". למה – המשנה, הגמרא במסכת מגילה, כמדומני, דף טז ע"ב – למדתי את זה פעם, דף טז ע"ב – מה זה "רצוי לרב אחיו"? או ע"א, משהו שם – למה "לרוב אחיו" ולא "לכל אחיו"? פרשו ממנו מקצת סנהדרין. למה? היה מקהיל קהילות ברבים, מלמד תורה, עכשיו הוא כאילו הלך לשררה, משנה למלך אחשורוש, ביטול תורה. הוא הציל את כל היהודים מכליה, בכל זאת פרשו ממנו מקצת סנהדרין.
הגמרא אומרת שם במקור – מכאן אמר רב יוסף: גדול לימוד תורה יותר מהצלת נפשות. כך הוא אומר, כך אומר רב יוסף. בסדר? זה עדיין מקצת סנהדרין, אבל זה עדיין מאן דאמר. זה עדיין מאן דאמר בגמרא. גדול לימוד תורה יותר מהצלת נפשות, כן? שמעתי פעם שיעור תורה: מה זה גדול לימוד תורה יותר מהצלת נפשות? כי הוא הציל את נפשות עם ישראל בנס מאוד גדול, ועדיין הייתה עליו ביקורת שהוא הלך לסנהדרין.
מסופר בסוף מסכת ברכות על רבי עקיבא, שהיה מקהיל קהילות ברבים. רבי עקיבא היה מקהיל קהילות ברבים ותפסו אותו וחבשוהו בבית האסורין. ואת מי הוא פוגש בבית האסורין? ותפסו לפפוס בן יהודה וחבשוהו גם בבית האסורין. אז אומר לו פפוס בן יהודה: אשריך, רבי עקיבא, שנתפסת על דברי תורה, אוי לו, לפפוס בו יהודה, שנתפס על דברים בטלים.
שמעתי פעם שיעור, שהרב אמר, מה זה הדברים הבטלים שעשה פפוס בן יהודה, שהוא קרא לזה דברים בטלים? הגמרא במסכת תענית מספרת שהייתה גזרת כליה ליהודים על ידי הקיסר. למה? כי הבת של הקיסר מתה, וחיפשו אשמים ומצאו את היהודים אשמים. אם אתם לא תביאו לנו את מי שהרג את הבת של הקיסר – למיטב זיכרוני זה הסיפור – אז אנחנו נהרוג את כל היהודים. הגיעו לוליאנוס ופפוס אחיו בלודקיא – ככה כתוב – ואמרו, אנחנו – לקחו אחריות. לקחו אחריות, והצילו את כל היהודים. כך הוא אמר, אני לא יודע אם – אני אומר דבר מפי אומרו, מה שנקרא.
זה מה שאמר פפוס לרבי עקיבא, למרות שהוא הציל את נפשות עם ישראל, הציל מכליה, אמר לו: אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה, אוי לו, לפפוס, שנתפס על דברים בטלים. לוליאנוס ופפוס, הרגו אותם, כן? הוא אמר להם, אם אתם ענף של חנניה, מישאל ועזריה, אם אתם צדיקים, אז שהאלוהים שלכם יבוא ויציל אתכם. אמרו לו: "חנניה, מישאל ועזריה, צדיקים גמורים היו, וראויים היו להיעשות להם נס". גמרא מאוד מצמררת שם, כן? כי זה נגמר שם שבסוף הוא הורג אותם, ובסוף גם הוא מת שם.
טוב, צריך לומר, עשרת בני המן בתיבת עשֶׂרֶת בנשימה אחת. זאת אומרת, "ואת ויזתא ואת" – הכול בנשימה אחת, עשרת בני המן.
בדיוק, הכול בנשימה אחת, נשימה אחת – "כן יאבדו כל אויביך ה'" – כהרף עין, בבת אחת, במכה אחת, לא בפעימות. להודיע שכולם נהרגו ונתלו כאחד. וטוב לנהוג בנשימה אחת החל מתיבות חמש מאות איש – "ואבד חמש מאות איש" – להתחיל משם, לקחת נשימה ארוכה – ולהתחיל משם. מחמש מאות איש עד עשֶׂרֶת. והטעם – כי עשרת בני המן היו שרי חמישים על אותם חמש מאות איש.
כל זה לכתחילה – אבל בדיעבד, שלא אמר בנשימה אחת – יצא. זה אתגר, אתגר – כולם שומעים את הבעל קורא, קורא את המגילה מהר כדי להספיק הכול בנשימה אחת. אבל גם אם הוא לא הצליח להגיד בנשימה אחת, בדיעבד יצא ידי חובתו. אפילו אם הפסיק ושהה, כדי לגמור את כולה – בין בעשרת בני המן, בין בשאר המגילה – חוזר למקום שפסק.
לכתחילה נכון להיזהר כשקורא עשרת בני המן, לקרוא את התיבות ואת של כל אחד מעשרת בני המן מתוך המגילה כראוי. יש נוהגים – כשמגיעים לפרק ח' פסוק י"א, כופלים – להשמיד, להרוג ולהרוג – חוזרים אחורה – "להשמיד להרג ולאבד", "להשמיד ולהרוג ולאבד" – כי ישנן שתי נוסחאות בזה. וגם בפסוק "ואיש לא עמד בפניהם" – כופלים אותו ואומרים: "ואיש לא עמד לפניהם" בפעם השנייה.
זה שני הדברים האלה, לפי מה שהוא כותב פה, בסדר? אני גם לא זוכר משהו, אבל יכול להיות שיש עוד, אני לא בקי.
טוב, אחר קריאת המגילה גוללים אותה ומברכים ברכה אחרונה, בסדר? "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, הרב את ריבנו והדן את דיננו, והנוקם את נקמתנו"; חותמים: "ברוך את ה', הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם, האל המושיע". זו ברכה – אואה, איזו ברכה זו, זו ברכה שאנחנו זקוקים לה – איך אומרים, בימים ההם בזמן הזה? אז לענות אמן, חשוב. כולם לענות אמן בכל הכוח ולכוון לזמן הזה גם, כן? נפרע לעמו ישראל.
כן, בדיוק, בדיוק, ויש חשיבות – משנה ברורה כותב בהלכות שבת, שכשאתה הולך לסופר ואתה קונה מצרכים לשבת, תגיד – זה לכבוד שבת, כי הדיבור פועל הרבה בקדושה. לכן, לכוונה ולאופן הדיבור ולצורת הדיבור ולווייב במילים שלנו, אומר משנה ברורה, הדיבור פועל הרבה בקדושה. לכן חשוב שאנחנו אומרים הכול בכוונה, ולכוון על כלל ישראל ולכוון על עם ישראל ועל כל צרותינו, להגיד די ולנצח את האויבים שלנו ולזכות לגאולה שלמה לפרט ולכלל, וכמובן, לרפא את כל חולי עמך בית ישראל.
צריך לכוון את הדברים האלה תוך כדי – בכל יום צריך לכוון, אבל בפרט בפורים – פורים כפורים, יש סגולות ודברים מאוד מאוד גדולים שכל הפושט נותנים לו ועוד דברים שאולי נתייחס אליהם אחרי שנלמד את ההלכה במגבלת הזמן – באי-מגבלת הזמן שיש לנו.
הקורא ביחיד או החוזר לקרוא את המגילה לפני הנשים להוציאן ידי חובה, אף על פי שמברך לפניה כל הברכות, מכל מקום, לאחריה אינו מברך, שאין ברכה אחרונה אלא מנהג, ולא תקנו לאומרה אלא בציבור – יפה מאוד – וכן המנהג בירושלים. זאת אומרת, הברכות שאחריה, מי שקורא את המגילה לפני נשים או שהוא קורא לעצמו, אז הוא לא צריך לברך את הברכה שאמרנו, את הברכה בסוף הקריאה. מה איתך?
לא, אני כבר בראש השנה. אנחנו מתקדמים לפי סדר השנה.
טוב, תקראו להם, שתי דקות ואני אסיים. וכן - - -
וכן יש להעניק בכל מקום. לא הבנתי, איזו הצבעה יש? למה משכתי?
לא, האמת היא שמשכתי כדי לזכות הרבים, לזכות את עם ישראל. למד הלכות מגילה על עילוי נשמת הרב אחיעד אטינגר, השם ייקום דמו, מורי ורבי. ברוך השם, למדנו.
למדנו. תודה רבה, זיכית אותנו. יאללה, הכול לטובה - - - לנטוע מצוות, נכון, נכון, נכון. כנסת ישראל במובן האמיתי של המילה. כנסת ישראל, וכן יש להנהיג בכל מקום. אוקיי.
אה, יפה מאוד. ואללה, תאמיני לי, ישתבח שמו, יש לנו אותך בסיעה.
עם ישראל זכה לצדקת שבקיאה גם בהלכות וגם במקרא מגילה. אשרייך ואשרי חלקך ואשרי חלקנו שיש לנו אותך איתנו, ברוך השם.
יש מי שאומר – הרב פינדרוס, יואי, איזה יידישקייט הפסדת פה, איזה גישמעק. יידישע נחת.
תודה רבה לכולם, מי שהקשיב, מי שהאזין, שיזכה - - -
אופיר, להישאר? רגע, אני צריך רגע לשמור בשבילנו, בסדר? אתה רואה שאני יורד? אופיר, לרדת או לא?
אוקיי. טוב, מאוד מאוד רציתי להגיע להלכות משלוח מנות איש לרעהו, כי זו באמת מצווה מיוחדת של להרבות אהבה. להרבות אהבה זה מדהים. הטעם לכך של משלוח מנות כי על ידי שאדם שולח לחברות תשורה ומנחה, מביע לו בזה את רגשי אהבתו וחיבתו אליו, ועל ידי זה נוטע בליבו גם כן אהבה ואחווה, שלום ורעות, כי "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". שכל משפטי תורתנו הקדושה להרבות שלום בין אדם לחברו, כמו שנאמר, דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום., ועוד כי ישנם אנשים מחוסרי קול, צנועים בהליכותיהם אשר יבושו לפשוט ידם לקבל צדקה כדי לקיים מצוות סעודת פורים במאכל ובמשתה כדת. מה שאין כן כששולח להם דרך כבוד משלוח מנות איש לרעהו, לא יבושו ולא ייכלמו, וככה אנו משתפים אותם בשמחת הפורים. על דרך שנאמר, ושלחו מתנות לאין נכון לו, בנחמיה. בעיקר המצווה שיהיו שתי מתנות לאיש אחד. זאת מצווה שפשוט – טוב הלב שלנו. המצווה היא שתי מנות לאיש אחד, אבל ודאי שמצווה להרבות במשלוחי מנות ולתת לאנשים – לא בהכרח לאנשים חשובים; לאנשים שצריכים, לאנשים שזקוקים לזה, לאנשים שאנחנו לא בהכרח קרובים אליהם ביום-יום.
עכשיו, יש פה עוד הרבה מאוד הלכות. יש אומרים שצריך לשלוח המנות כשהן מבושלות וראויות ומזומנות לאכילה. יש כאלה שאומרים לשלוח מנות בשר חי ועוף וכו'. היום יש הרבה שנוהגים לשלוח דברים אחרים, אבל צריך שתי מנות לאדם אחד, או לפחות דברים ששווים לזה. השולח לחברו דורון של בגדים וסדינים וכיוצא בזה, אינו יוצא בזה ידי חובת משלוח מנות, ואפילו השולח מעות לחברו באופן שיוכל לקנות בהם מנות מאכל אינו יוצא ידי חובה, שצריך לשלוח דווקא מנות של מאכל ומשתה.
חבל שלא הגענו ל"חייב איניש לבסומי בפוריא". יש אנשים שחושבים "חייב איניש לבסומי" כל השנה.
תודה רבה. תודה רבה למי שהקשיב לנו, לכל שומעינו ומאזינינו. צריך אולי להגיד רבי חנניה בן עקשיא.
אולי צריך להגיד אחרי הדרשה הזאת קדיש.
לא, נאור, אחרי דבר תורה בבית הכנסת אומרים: רבי חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל - -
לא, לא, לא. - - ואז אומרים קדיש דרבנן, אבל ברוך השם, אמרנו דרשה, ומי שזיכה אותנו בספר של הרב עובדיה, חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי. זכינו ללמוד הלכות מגילה וקצת קצת לגעת במשלוח מנות איש לרעהו, כל אחד לחברו, נגענו בהלכות. רציתי גם "חייב איניש לבסומי בפוריא" – יש הרבה דעות, מחלוקות, מה זה "לבסומי", מה הגבול – עד שלא יבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי – יש על זה מגוון דעות מרתק מאוד, מהרמב"ם עד הפוסקים האחרונים, קאפח וכו', אבל לא נספיק לגעת בזה עכשיו. אולי בפעם הבאה.
אופיר, אני יכול לרדת, בבקשה? אופיר? אז נקרא עוד קצת. טוב. לכתחילה טוב לשלוח את שתי המנות בבת אחת ולא בזה אחר זה, כי בזה חשיבותם ניכרת יותר. יפה, ויש מי שאומר שיש לחלוק המנות ולתת כל מנה בכלי בפני עצמו ולא מוכרח להלכה. העיקר לדינא, שאפילו נתן את שתי המנות בכלי אחד יוצא ידי חובה.
אוה, עכשיו אני אומר משהו – תקשיב, מאיר. כל המרבה לשלוח מנות לרעים, הרי זה משובח, שעל ידי זה מרבים חיבה ורעות בין אדם לחברו. אני לא מדבר איתך עכשיו על להוציא אלפי שקלים, בסדר? אפשר גם – אתה נותן תשומת לב לבן אדם, לשכן, להוא מהשכונה ולהוא שמתפלל איתך בבית הכנסת.
הוא אמר לי, מה? בחייך, מה את מסתכלת עליי?
מכל מקום, כל ששלח מנות כהלכה לאדם אחד מחבריו, אין צורך להיזהר בכל הפרטים עם מנה כששולח ליתר חבריו, שאין זה אלא להידור מצווה. אכן מצווה לשלוח לאיש אחד שתי מנות. איש לרעהו, משלוח מנות, לפחות שתי מנות איש לרעהו. טוב שלא לעשות סעודת פורים עד לאחר שיקיים מצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים. קודם כול, מייד אחרי תפילה ומקרא מגילה הולכים, עושים משלוח מנות, מתנות לאביונים, בסדר? אחר כך, אחרי שקיימנו את המצווה, ככה עושים, עושים סעודת פורים, אבל אפשר קצת לטעום לפני כן דברים שהם לא סעודה, כן? היום המנהג הוא לשלוח כל מיני מתיקה, לשלוח צ'וקולוקים, במושגים צבאיים, או לשלוח פרפראות, במושגים תלמודיים.
כן, ככה נוהגים היום, משלוח דברי מתיקה ובאמת חטיפים.
אמרנו את זה בהתחלה, אבל היום המנהג פשט שלא חייבים לשלוח מאכלים מבושלים. בגמרא באמת התייחסו לזה.
כן כן כן, נכון, שני תבשילים. אני מדבר על המבושל. הקדמונים בגמרא מביאים דוגמאות למאכלים מבושלים שהביאו, אבל היום דואגים להביא חטיפים.
כן, כן, אני לא סגור על זה, אני לא יודע, לא רוצה להגיד סתם. יוצא אדם ידי חובה משלוח מנות כששולח לרבו, שהוא גם כן בכלל במשלוח מנות איש לרעהו, הבנת? אפילו שהוא הרב שלו, הוא יוצא ידי חובת משלוח מנות איש לרעהו, וכן הרב ששלח לתלמידו יצא והבן ששולח לאביו משלוח מנות, וכן אב ששולח לבנו, יוצאים בזה ידי חובת משלוח מנות. את מבינה איזה מופלא זה?
אוקיי. קהל מוקירי תורה אשר נועצו לו יחדיו ונשתתפו ביחד וקנו בסכום המעות מגדנות ומיני מעדנים לקיים מצוות משלוח מנות לרבם הדגול, יוצאים בזה ידי חובת משלוח מנות, ואפילו אלה שנתנו סכום מעות לא גדול, אשר הוא פחות משיעור שתי מנות, כיוון שהצטרפו לחבריהם במצוות משלוח מנות שנתקבלה בכבוד הראוי, בשמחה, אצל הרב, קיימו בזה מצוות משלוח מנות. גם זה חידוש מעניין, לא ידעתי.
מצוות משלוח מנות ביום ולא בלילה – הדברים ברורים, וראוי לעשות את זה, כמו שאמרתי, לפני סעודת פורים.
אישה חייבת במשלוח מנות ותשלח לרעותה, וגם אישה נשואה אינה יוצאת במשלוח מנות של בעלה בלבד, וטוב שלא ישלחו איש לאישה ואישה לאיש פן יבואו לידי סיפי קידושין, אלא ישלחו איש לאיש ואישה לאישה. או-אה, שמעת?
והבנים הסמוכים – הוא מביא פה פלפול הלכתי שמסביר. והבנים הסמוכים על שולחן אביהם מבין י"ג שנים ומעלה והבנות בגיל י"ב שנה ומעלה חייבים במשלוח מנות לחבריהם, ואפילו קטנים שהגיעו לחינוך, טוב לחנכם למצווה זו. כן, בגיל בר-מצווה, גיל בר-מצווה, בוודאי.
גם עני המתפרנס מן הצדקה, גם כן חייב לשלוח מנות, ואם הוא עני ואין לו לסעודת פורים אלא מנות אלו, יחליפן עם חברו העני, שהוא ישלח אליו סעודתו וחברו ישלח אליו את הסעודה שלו, ובזה יקיימו במשלוח מנות איש לרעהו. אבל השולח לחברו מנות ומתנה עימו, שאין מתנה על מנת להחזיר, אינו יוצא בזה ידי חובת משלוח מנות. תודה רבה לכולם. שיהיה פורים שמח.
12,539 מילים של יצחק שמעון וסרלאוף. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.