קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני עומדת כאן היום, אני לא יודעת אם אני יותר כועסת או מיואשת. השבוע אנחנו מציינים שנתיים, שנתיים מאז שהיימנוט, ילדה בת 11, נחטפה והאדמה פשוט בלעה אותה. זה היה ב-25 בפברואר 2024. שנתיים שההורים שלה לא ישנים בלילה. אתם יכולים לתאר לעצמכם מה זה שנתיים שלמות של סיוט מתמשך, של חוסר ודאות שקורע את הנשמה. תקשיבו לזה: ההורים מחכים, כל פעם הדלת נפתחת – אולי היימנוט דופקת בדלת ופותחת וחוזרת הביתה. כשהיימנוט נחטפה היא הייתה בת 9. המשפחה, ההורים, עדיין מחכים לה.
איפה המדינה בכל הסיפור הזה? איפה המשטרה? איפה השב"כ? שנתיים אין להם קצה חוט, כלום, נאדה. במדינה הקטנה שלנו, מדינת הייטק ומודיעין הכי טוב בעולם, ילדה נעלמת, ואף אחד לא יודע איפה היא. זה לא נתפס. הילדה הזאת, עדיין אף אחד לא יודע איפה היא.
אל תטעו, זאת לא רק טרגדיה של משפחה אחת, זה יכול לקרות לכל משפחה. היימנוט יכולה להיות הילדה של כל אחד ואחת מאיתנו. הילדה שאתם חושבים עליה, הילדה שאתם בבוקר לוקחים אותה לגן, למעון, לבית ספר; גם אחיינית, גם נכדה היא יכולה להיות. זה כישלון צורב, זה כתם שלא נשכח אותו לעולם. זו אחריות שלנו. חבריי חברי הכנסת, כמה מכם הסתכלתם בתמונה של היימנוט? כמה מכם באמת אמרתם: אני צריך לעשות משהו. כמה מכם שמתם את התמונה של הילדה בלשכה שלכם? להבדיל, כשהיו חטופים, איך כולנו – זה היה בצדק, היה צריך להיות – איך כולנו התגייסנו. אבל הילדה היימנוט, ילדה למשפחה של עולים חדשים, למשפחה שמתקשה בשפה, בתרבות, החברה אכזרית, היא לא מושיטה להם את היד.
בצדק. היימנוט עדיין, אנחנו יודעים שהיא נמצאת, אבל באיזה מקום? שנתיים המשפחה נשארה לבד במרכז קליטה בצפת, כולם עברו לדיור קבע. אבל מה, החברה הישראלית, ערבות הדדית – איפה הערבות? ערבות כלפי מי, חבר'ה? האם מדובר רק באוכלוסיות מסוימות, ערבות?
דרך אגב, לא רק היימנוט, אדוני היושב-ראש. גם הנער מוישי, בן 14, נער חרדי, אף אחד לא יודע איפה הוא.
איפה האחריות שלנו, חבריי חברי הכנסת? לפחות לדבר עליהם, אולי להביא למודעות, אולי לשים את התמונה שלהם בלשכה שלנו, אולי בתחנות אוטובוס.
343 מילים של צגה מלקו. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.