קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
בדרך כלל אתה ענייני, אבל הפעם, אני לא יודעת מה קרה לך. טוב.
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, השבוע בפרשת בשלח, קראנו על אחד מסמלי הגבורה של עם ישראל, נחשון בן עמינדב. עם ישראל, עם יציאתו ממצרים, עמד מול הים כאשר המצרים רודפים אחריו; היה בלבול גדול – היו כאלה שרצו לחזור למצרים, היו כאלה שרצו להתאבד בים. אבל נחשון בן עמינדב עשה מעשה, הוא קופץ לים. ומה הוא בעצם חושב לעצמו כשהוא קופץ? הוא קפץ כי הפעיל היגיון פשוט. הוא הבין שלא יכול להיות שעברנו מאות שנים של עבדות ושיעבוד רק כדי שזה ייגמר עכשיו בהתאבדות המונית או בחזרה לעבדות מצרים. הוא הבין שיש פה מהלך גדול, גם אם באותו רגע הוא לא הבין אותו עד הסוף. והמעשה שלו – הקפיצה הזאת היא זאת שביקעה עבור עם ישראל את הים.
השבוע, עם חזרתו של גיבור ישראל רני גואילי, השם יקום דמו, עם ישראל נמצא בנקודת הכרעה דומה. אנחנו צריכים להחליט אם אנחנו יוצאים מעזה וחוזרים לנקודת האפס, נצורים מאחורי גדרות ומחכים לטבח הבא, או שאנחנו עושים את המעשה הריאלי באמת וחוזרים הביתה, לחבל עזה. ישנם כאלה שאומרים שזה לא ריאלי, אבל אני אומרת לכם בביטחון: לא עברנו את כל השנים האחרונות, את כל הכאב והשכול, כדי לחזור לאותה נקודה. הפתרון שאני מציעה הוא הכי ריאלי שיש. גם אם יש מי שבוחרים לראות - -
- - בנו אנשים מוזרים או לא ריאליים.
בשבת יצא לי לקרוא – תקשיבי, מירב. תקשיבי, נשמה.
בשבת יצא לי לקרוא את שירה של נעמי שמר, שמתאר בדיוק את התחושה הזאת:
"בדרך לכאן פגשתי איש מאוד מוזר / שהלך כמו סהרורי, מלמל לעצמו בשקט ואמר: / על משכבי בלילות אני שומע קול / קול פעמון גדול מצלצל / ובקומי בבוקר אני חוזר ואומר כמו מתפלל: // 'ארץ ישראל שייכת לעם ישראל'. // והד עונה לי מן הגאיות / והזריחה בהרים יפה להלל / וכך בקול ענות וכך בקול ילל וכך יומם וליל. // 'ארץ ישראל שייכת לעם ישראל'. // והיא שייכת לו / לא כדי להחזיק בה חיל כיבוש או חיל מצב / היא שייכת לו כדי לבנות בה את בית חלומותיו / וכך בהקיץ ובחלום מדור לדור ומתוך הרגל. // 'ארץ ישראל שייכת לעם ישראל'. // 'איש מוזר' אמרתי: תתבייש / סיסמא כל כך ישנה / הרי אתה מחוץ לתחום ומחוץ לקו, ובעיקר מחוץ לאופנה / אבל האיש המוזר לא ענה לי, הוא לא ענה. // ואז ראיתי מסביב את העשרות את המאות ואת האלפים / אנשים כל כך מוזרים, אנשים כל כך יפים - -"
"- - וקולם במקהלה גדולה כרעם הרחוק מתגלגל. // 'ארץ ישראל שייכת לעם ישראל' // ואז, מיושנת ללא תקנה וסנטימנטלית ללא רחם / אמרתי: 'אנשים מוזרים, לו יהי חלקי עימכם'."
אדוני היושב-ראש, אולי אנחנו מחוץ לאופנה, אולי אנחנו אנשים מוזרים, לא ריאליים, אבל אנחנו אלה שמבינים את האמת הפשוטה: הארץ הזאת שלנו, לא כדי להחזיק בה צבא, אלא כדי לבנות בה בית. תודה רבה.
466 מילים של לימור סון הר מלך. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.