קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני יו"ר הישיבה. יום הולדת לכנסת, איזו חגיגה של ריקנות, כמה חבל. אדוני יו"ר הכנסת, במקום לחלק היום תעודות הוקרה, היה צריך לבקש סליחה – סליחה מהכנסות הקודמות שפעלו להקים כאן פרלמנטריזם, וסליחה מהדורות הבאים, שיקבלו כאן כנסת חבולה, מוחלשת, מדממת. הכנסת לא באמת צריכה היום עוגה, היא צריכה יותר מכשיר החייאה; היא צריכה גם עמוד שדרה; היא צריכה יושב-ראש שיזכור שהוא עובד אצל הריבון, כלומר העם, ולא אצל ראש הממשלה.
אנחנו מציינים היום את יום הולדתה של הכנסת, אבל בואו לא נשלה את עצמנו, זה לא יום חג, זה כישלון. כמו שנהוג לומר בז'רגון שלהם: הכישלון המוחלט. זה יום של חשבון נפש נוקב על המקום הזה, שהפך מבית הנבחרים של כל הישראלים למועדון פרטי ומדיר, שפועל בשיטת הרשימות השחורות. ארגונים וחברי כנסת ואזרחים שמבקרים את השלטון נזרקים החוצה, לפעמים ממש בכוח, בבושת פנים, מהמשכן. כן, רציתי לדבר עם יו"ר הכנסת, לצערי הוא ירד מהמליאה. רציתי לשאול אותו איך הוא מדיר פעם אחר פעם את נשיא בית המשפט העליון.
כן, כן. איך קרה שבחגיגה הדמוקרטית הישראלית מוחרם ראש הרשות השופטת? הרי זו לא טעות פרוטוקולית, וזו גם לא בחירה תמימה של סגל א' מצומצם, כמו ששמעתי. וראינו את התוצאה, הבטנו סביבנו – ככה נראית המליאה, זאת התוצאה תחת ההנהגה של יו"ר הכנסת. זאת התמונה שלא תימחה לעולם מימי הכנסת ותולדותיה. ריק, ריק. אפילו הקואליציה והשרים לא הגיעו. היה צריך לקרוא להם מהר מהר מבחוץ, כדי לא להלבין את פניו של ראש הממשלה שנאם פה לכנסת ריקה. הביזוי הזה וההדרה, ההחרמה הזו, הן בעצם ביזוי מתמשך של מערכת המשפט והדרה של שלטון החוק מהבית הזה. כי כשלא מזמינים את נשיא העליון, בעצם מה הם אומרים לאזרחי מדינת ישראל? אנחנו לא מכירים בביקורת, אנחנו לא מכירים באיזונים; אנחנו הריבון המוחלט והחוק הוא אנחנו. והיושב-ראש שותק, לא עושה שימוש במילים קשות, מסיתות וקיצוניות. אבל השתיקה, אוי השתיקה, היא האלימות, היא הגואה; היא, השקט הזה, השתיקה הרועמת, מול האלימות שגואה במסדרונות הכנסת; כשחברי כנסת מהקואליציה משתלחים בנציגי ציבור בביטויים שגם הנייר לא סובל; כשמופצות כאן הרשימות השחורות; אחים לנשק, שנזרקים פעם אחר פעם מכל הוועדות, והוא מחריש. והזעם הזה, הזעם הקדוש, שמור כמובן רק לצד אחד; כי כשחבר אופוזיציה מרים את הקול בכאב הוא מייד נזרק החוצה לאלתר, אבל כששרים וחברי קואליציה הופכים את הדוכן הזה לבימת הסתה, ביזוי ושקרים, פתאום הוא לא שומע, לא רואים, לא מתערבים. צורה לכנסת הזאת שתחת הנהגתכם הפכה למקום שבו האלימות משתלמת והממלכתיות נרמסת.
יום הולדת. יום הולדת הוא זמן לבחון את המורשת שאנחנו משאירים אחרינו, והמורשת של הכנסת הזו היא מורשת של פירוד, של רדיפה, של חורבן המוסדות המשותפים לנו. כמו שאמרה לימור: רק פילוג יביא אחדות. אז אל תבקשו מאיתנו לחגוג איתכם את הריסוק של כל מה שקדוש בדמוקרטיה הישראלית. הבית הזה שייך לציבור, לכל הציבור, משני צידי הבית, לא רק למי שחבר בצד הנכון, של הקואליציה. קשה מאוד לחגוג את היום הזה. קשה מאוד לחגוג יום הולדת בבית שנראה יותר כמו חורבה דמוקרטית. עומדים כאן בחוץ, במסדרונות, מחייכים, מצטלמים, צלמים, נושאים פה נאומים על חג האילנות, יום ההולדת של הכנסת. זו לא באמת חגיגה. הציבור מסתכל בחוץ וזאת האמת. תראו פעם אחר פעם את הסקרים של האמון הציבורי בכנסת ובפוליטיקאים. הציבור מסתכל על הבניין הזה בתערובת של ייאוש ובחילה. יום הולדת הוא זמן לחשבון נפש ולא רק למסיבות.
תחת המשמרת הזו הפכה הכנסת מחוד החנית של הריבונות הישראלית לחותמת גומי של ממשלה דורסנית; לרופסת, לכנועה, ללא באמת חשובה, מראה שחורה לציבור הישראלי האדיר. מבית של מחוקקים הפך המקום הזה לבית של משרתים. מבית של דיון ענייני הפך המשכן לזירה של צרחות, של שיסוי וביזוי. ויו"ר הכנסת – שאמור להיות המגן של הבית הזה, של כל חלקיו, ממלא מקום נשיא המדינה – רואה את כל מה שקורה כאן ושותק? איך אפשר להתעלם מהעובדה שחברי כנסת מהאופוזיציה, וגם אני ביניהם, לעיתים חשים פה לא מוגנים, חשים פה התעמרות, יום-יום, איומים, ביזוי, כוחנות ואפילו אלימות? למה יו"ר הכנסת, שוודאי רואה את הנאום שלי עכשיו, לא עונה למכתביי פעם אחר פעם? אני כותבת מכתבים מכובדים, מכתבים אישיים, מכתבים חשובים, ולא מקבלת מענה. למה פעם אחר פעם מתאפשרת כאן רמיסת הוועדות? למה פעם אחר פעם מקצרים פה את הליכי החקיקה בצורה דורסנית והופכים את המליאה לקרקס פוליטי שמשרת איש אחד בלבד?
ראש האופוזיציה מוחה כשמכנים אותו ראש חצי כנסת, אבל מה עם המחאה שלנו, של האופוזיציה, שפעם אחר פעם מתעלמים מאזהרותינו? כל שיתוף הפעולה הזה עם הממשלה הוא החלשה שיטתית של כנסת ישראל. פעם אחר פעם פוגעים בכנסת ובתפקיד הכל כך חשוב, מכובד ורם, להיות יושב-ראש הרשות המחוקקת.
הכנסת חוגגת 77, אבל מעולם היא לא נראתה חלשה יותר. איזו בשורה הכנסת הזו הביאה לאזרחים? אילו זכויות שמרתם? רק לעסוק בחוקים פרסונליים. בסוף, זה יום הולדת, בכל זאת, אז נאחל לכנסת הזו, לחברי הכנסת ולכל אזרחי מדינת ישראל, שבשנה הבאה אנחנו נעמוד כאן ונחזיר להיכל ולמשכן את הממלכתיות ואת התקווה; נחזיר שיח, כבוד ועתיד משותף; שנוכל באמת לעמוד כאן ולחגוג ביחד את השיקום. תודה רבה.
786 מילים של אפרת רייטן מרום. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.