קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, דמיינו בראשכם חיים של אישה, אימא, בואו נגיד מבאר שבע, אבל היא יכולה להיות גם מנהלל, עפולה, קריית שמונה או פתח תקווה. היא קמה בבוקר ושלחת את הילד שלה לבית הספר. היא יודעת בתוך-תוכה שהחינוך שהוא יקבל הוא בינוני במקרה הטוב, וגרוע מכך במקרה הרע, בטח לא ברמה שהיא זוכרת מהימים שהיא הייתה בבית הספר. בדרך חזרה היא מתפללת ומייחלת שהבן שלה יחזור הביתה ללא חוויה של אלימות, בריונות או חרם.
ואז היא יוצאת לעבודה, והיא יודעת שדרך שאמורה לקחת לה רבע שעה הולכת לקחת לה שעה וחצי בגלל הפקקים. וכל מה שהיא עושה – היא מתפללת שלא תהיה תקלה ברכב, כי אין תחבורה ציבורית שיכולה לקחת אותה מהבית. היא מגיעה למשרד ועובדת וקורעת את עצמה בשביל שכר שאינו תואם את יוקר המחיה, ונזכרת שגם קיצצו לה את נקודות הזיכוי במס הכנסה, והיא חושבת: איך האמנתי להם שנקבל חינוך חינם מגיל אפס עד שלוש, ובוכה על 4,000 שקל למעון של הקטן, ושוב שוקלת אולי להפסיק לעבוד ולהשאיר אותו בבית, כי זה כבר ממש ממש לא משתלם.
בדרך הביתה היא נכנסת לסופר, ומחליטה לוותר על כמה מצרכים, כי פשוט היא צריכה לסגור את האוברדרפט בבנק מהחודש הקודם, ואין לה מושג איך היא תעשה את זה. ואז היא עוצרת לרגע בבית מרקחת הסמוך, רואה את המחירים, נבהלת ומחליטה לוותר על התרופה שהייתה צריכה, כי זה כבר ממש ממש יקר בשבילה.
בדרך הביתה נופל לה האסימון: היא מבינה שחלום הבית שלה ושל בעלה כבר לא יקרה, והיא מחליטה בינה לבין עצמה לוותר על ילד שלישי, שהיא כל כך רצתה, כי פשוט כלכלית זה בלתי אפשרי. צריך לחשוב איך משלמים על חוגים ואיך בעוד כמה שנים נצטרך לממן לימודים, שיעורים פרטיים, לקנות להם ציוד לצבא ולעזור בשכר הדירה של הילדים, והיא מרגישה מיואשת.
יש לה פגישה במשרד ממשלתי, והיא כבר יודעת שהפקיד שם, איך נאמר את זה בעדינות ובלי לפגוע, הוא לא העיפרון הכי מחודד בקלמר, כי הוא מינוי פוליטי של השר ולא מינוי מקצועי, כי גם אותו מינו במכרז תפור. היא מרגישה שאין מענה ואין עם מי לדבר. אף אחד לא מקשיב לה ואף אחד לא ער למצוקות, להתמודדויות ולמאבקים של היום-יום.
בדרך חזרה הביתה היא שומעת בחדשות את נאומו של השר אמסלם, שהביע פליאה: מה רע בלמנות חברים? הרי אנחנו מכירים אותם הכי טוב. בתוך-תוכה היא אומרת לעצמה: עד מתי, כמה זה עוד יימשך? למה אין לנו ממשלה שעובדת בשבילנו? למה כל שנה אני משלמת יותר ויותר ומקבלת פחות ופחות? למה הממשלה מתעסקת במה שלא חשוב, ומה אכפת לי מעוד שופט לעליון?
מה מעניינת אותי היועמ"שית? למה מתעסקים בערוץ 12 כל הזמן? אותי מעניין איך אני סוגרת את המינוס, איך מבית הספר של הילדים שלי יצאו עוד עדה יונת או אהרון צ'חנובר – עוד שנייה, אדוני – איך אני יכולה להסתובב בשקט ברחוב בצורה בטוחה, איך לא כל שבועיים באים עבריינים לחנות של בעלי לגבות פרוטקשן.
חבריי חברי הכנסת, למי שזרם איתי, זה לא דמיון. זאת המציאות של מעמד הביניים במדינת ישראל, של ביבי וסמוטריץ' 2026, ועוד לא אמרנו מילה על מלחמת חרבות ברזל. תודה רבה לכם.
490 מילים של רם בן ברק. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.