קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בשבוע שעבר ביקרתי במכון וינגייט, הייתי שם בקפיטריה. בזמן שהזמנתי קפה, ראיתי בחור צעיר על קביים, נשען על קביים. גם הוא הזמין קפה. ובגלל שהידיים שלו היו תפוסות, הוא נשך את הכוס וניסה ללכת. נתקלנו במבט ושנינו הבנו שהוא לא יכול לעשות את הדרך. הצעתי לו אם אני יכול לעזור לו עם הכוס הקפה אל השולחן. ואמרתי לו שיש לי בדיחה כזאת, שהוא יכול לספר לחברים, שנבחר ציבור פעם ראשונה עזר לו. זה הצחיק אותו. ואז שאלתי אותו: איך נפצעת? הוא אמר לי: קיבלתי צרור לרגל בהיתקלות עם מחבלים בשג'אעיה. אבל עזוב אותי, ואז הוא משפיל את המבט ואומר לי: מי אני, בוא נדבר על אלון. ואז אני אומר לו: מי זה אלון? אלון פרקס, זיכרונו לברכה, הוא חבר של יחיאל, שנפל באותה היתקלות. חשוב לו בפגישה האקראית הזאת שלא נדבר עליו. הוא רוצה שיכירו את החבר שלו. ליחיאל חשוב שיכירו את אלון. הוא מספר לי שהוא היה בן אדם נדיר בנוף. בחור שמח, אופטימי, פטריוט אמיתי. כזה שכולם אהבו והוא אהב את כולם. גם ברגעים הקשים הוא ידע להרים את הסביבה בחיוך ובמילה טובה.
אלון, זיכרונו לברכה, השאיר אחריו אבא, אימא ואחות, משפחה וחברים שמתגעגעים אליו בכל יום. יחיאל אהרון, הבחור הצעיר שישבתי איתו, בן 28, לוחם בעורב צנחנים, חטיבה 646, נשוי ואב לשני ילדים. ובאותה היתקלות בסבב הלחימה האחרון בעזה, ביוני 2025, הוא נפצע בהיתקלות הזאת. הוא קיבל צרור לירך ועבר כמה ניתוחים בסורקה, הוא אושפז שם, והוא בין לבין מנסה לשקם את החיים, וגם להתחיל ללמוד. אבל הדבר המדהים שהיה לי בשיחה הזאת עם בחור שלא הכרתי, שהוא אומר לי: תדברו על הנופלים. תעזבו אותנו, אנחנו נשתקם, נחזור לחיים, אבל אלה שאיבדנו בקרב, אל תשכחו אותם.
הוא ביקש להעביר לכולם כאן מסר, לבית המאוד חשוב הזה, זה מגיע מתוך חוויה אישית מהשטח, מתוך בקשה ותקווה, דווקא עכשיו אחרי כל כך הרבה אובדן וכאב, האחריות שלנו כחברה היא לבחור באחדות, בערבות ההדדית ובחיבור בין כל חלקי העם. זה הכוח האמיתי שלנו, והוא זה שנותן ללוחמים שלנו בשטח את הגב, את המשמעות ואת התקווה.
הוא עוד אומר שהוא מאמין שלנבחרי הציבור יש תפקיד מרכזי בהובלת השיח – שיח מאחד, אחראי, שיח מכבד, כזה שמזכיר לכולנו שאנחנו עם אחד עם גורל משותף. הוא מסיים את המילים שלו בתקווה לימים של ריפוי, אחדות ובשורות טובות. אמן שנשמע לו ונקשיב לבחור הצעיר הזה. תודה רבה.
377 מילים של ירון לוי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.