קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב בראש, כנסת נכבדה, כבר אין מילים לתאר את המצב של החקיקה בבית הזה. בכל יום שאנחנו כאן יש תחרות, מרוץ אפילו, מי יכול להביא חוק יותר גזעני, יותר מדכא, יותר מצר את החיים של הערבים במדינה.
אני כבר לא מתפלאת על שום חוק, אבל מצד שני אני תמיד מנסה למצוא משהו, שכאילו יש בו קצת היגיון. מצד אחד, החברה הערבית חיה בתנאים מאוד קשים, בכל התחומים. בעוני אנחנו מככבים, בפשיעה ובאלימות אנחנו מככבים. ברוך השם שבשנה האחרונה יש לנו קפיצה טובה בבגרויות איכותיות, וזה גם בזכות, א', התלמידים עצמם והצוותים החינוכיים, אבל גם בזכות ההשקעה והמשאבים שהיו בתקופה של ממשלת השינוי.
זה רק אומר דבר אחד, אם תשקיע, אתה תקבל, תקבל דברים טובים. מצד שני, אנחנו רואים את הפשיעה הגואה. אנחנו חיים עם אותם צעירים. 30% מהצעירים הערבים אמורים להיות או במסגרת לימודים אקדמית או במסגרת תעסוקה, והם לא שם. חוץ מזה, הרבה סטודנטים מנסים להירשם למכללות ולאוניברסיטאות בתוך ישראל. תאמין לי – אמרתי את זה פעם, נדמה לי בשבוע שעבר – שזה יותר קל מהבחינה הזאת, שא' זה לא עולה הרבה מבחינת כסף. זה יותר בטוח בשביל אותם תלמידים, גם בנסיעות וגם בכל מה שקורה בשטחים הכבושים ובגדה.
ההורים שיש להם ילדים שלומדים באוניברסיטאות ברשות הפלסטינית חיים ונושמים שהילדים שלהם יסיימו ויחזרו בריאים ושלמים, בלי תאונת דרכים, בלי התנגשות במחסומים, בלי כל מה שקורה שם, בלי שישלמו את כל הכסף שיש למשפחה, כדי שהבן או הבת שלהם יצאו בסופו של יום עם תעודה שתאפשר לו או לה חיים ופרנסה מכובדת; שתאפשר להם לצאת ממעגל העוני; שתהיה להם מגן מעולם הפשיעה. זה לא בטוח גם לגבי סטודנטים שלומדים בארץ.
ואז באה המדינה – הקואליציה, הממשלה – ומציעה חוקים דוגמת חוק זה, שכל מטרתו לזרוק לפח את המאמץ הכביר שעושים אותם סטודנטים, וההשקעה הגדולה שההורים שלהם שמים באותו ילד או ילדה, ואומרים להם: יש לכם דרך אחרת, אתם לא תעבדו במקום מכובד, לא תקבלו משכורת ברורה עם תלוש משכורת והכול מסודר. לכו לפשיעה, לכו לדברים הבעייתיים. ככה דוחפים את בני החברה שלנו למקומות הקשים, ואחר כך באים ומתפלאים איך קורה שיש פשיעה, ויש הרג ויש לא יודעת עוד מה.
בסופו של יום, אנחנו אזרחים של המדינה. לא רק אזרחים של המדינה, אנחנו אזרחים ילידים, ואין לנו מקום אחר ללכת אליו. אנחנו לא מתכוונים לצאת מהמקום הזה. בשבילנו זאת המולדת שלנו, ואנחנו רוצים ורוצות לחיות בכבוד. לימודים זה כרטיס הכניסה לחיים המכבדים את האדם ומאפשרים לו לפחות את הצרכים הבסיסיים בכבוד.
אני לא מבינה מה הצורך במקום הזה. הרי מדינת ישראל והשב"כ במדינת ישראל כל כך חזקים, שהם יודעים כל תנועה וכל פיפס קטן שאומרים, ותמיד עשו וימשיכו לעשות. אם יש משהו מיוחד שהם רוצים לבדוק על אדם מיוחד, הם עושים את זה. אז למה? למה לקפח את כולם? למה לזרוק את כולם ככה לצידי הדרך? אפילו מעל ההר, בתוך הים? למה? תאמינו לי, בסופו של יום זה יעלה למדינה, לא רק לאזרחים עצמם.
הדבר השני שאני רוצה לדבר עליו, ותרשו לי לדבר בערבית, כי אני רוצה לפנות לבני ובנות החברה שלי. תחילה אני רוצה לפנות (אומרת דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: )
493 מילים של אימאן ח'טיב יאסין. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.