קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה. יש לנו מדינה מאוימת. אימה בערים הערביות, אימה נוראית, אימת מוות. בכפרים וברשויות המקומיות של המגזר הלא-יהודי בישראל יש לנו אווירה שאנחנו לא מאחלים לאויבינו, והשכנים שלנו, דוברי הערבית כשפת אם, הם אינם אויבינו, הם שותפים שלנו, הם שכנים שלנו.
יש לנו מציאות של פוגרומים חוזרים ונשנים ביישובים, בכפרים, בערים ביהודה ושומרון – פלסטינים נפגעים, רכוש פלסטיני נשרף, נבזז, נפגע, נהרס, והמשילות הישראלית לא קיימת גם שם; יש לנו תופעות של בריונות – יהודים כלפי יהודים, כלפי מפגינים, כלפי עיתונאים, כלפי תלמידים, תלמידי בית ספר, כלפי מרצים באקדמיה.
ברשותכם, אני רוצה לספר לכם על מסרון שקיבלתי מקרובת משפחה שאני מכיר מיום לידתה. כמו שאני חנון – אז היא חנון מדגם אישה. היא השתתפה בהפגנה, בהפגנה בתל אביב, הפגנה שבה משתתפים רבים רבים. היא אומרת ככה: הייתי עם דגל ישראל. בחזרה קרו לנו שני אירועים – שימו לב, אירועים פשוטים לכאורה, אבל צאו וחשבו, אם זה מה שקורה באירועים פשוטים, מה קורה באירועים החמורים שהזכרתי – ליד מגדלי עזריאלי קבוצה של בני נוער, אנשים צעירים, הלכה מאחורינו. אחד מהם צילם אותנו ממש מקרוב ושאל: איך זה להיות שמאלני בישראל? אחד הגיח פתאום מאחוריי כשהוא דוחף אותי. היה מאוד לא נעים. אירוע שני כמה רחובות משם, בדרך למכונית: הלכנו ברחוב לקראת צומת כדי לחצות את הכביש, מרחק של כ-80-60 מטר ראינו קבוצה של כעשרה נערים. הם עצרו את התנועה ולא נתנו למכוניות לנסוע. אולי זיהו במכוניות מפגינים. היה ברור שהם מחפשים אקשן, היה ברור שלא יהיה נעים לחצות עם הדגל, עם דגל ישראל. חצינו לפני הרמזור כדי להימנע מזה. כשחצינו, ראינו מולנו שלושה מבוגרים. כשהם הבחינו בנו, הם צעקו לנערים בצומת: "הינה, פה יש כמה", תוך שהם מצביעים עלינו. התרחקנו במהירות.
אדוני היושב-ראש, האלימות מחלחלת, לאלימות אין גבולות, לא של טריטוריה, לא של מגזר ולא של שפת אם. תמוגר האלימות מישראל.
291 מילים של אלון שוסטר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.