קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כלום, אפילו לא אחד. אתה עם הניסיון שלך – – –
אני רוצה להגיד לך. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני בזמנו הייתי שר העבודה והרווחה. פיצלו את זה לשניים; אז היה אחד. הייתי יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות – לכמה פיצלו את זה? אז אל תספור את זה של פעם.
בוא, בוא, קח את הדברים כמו שהם. נכון לעכשיו אני שר השיכון ושר התיירות. כשנכנסתי לתיירות, אמרתי: אני רוצה להיות מדיד. אני רוצה להיות מדיד. אני רוצה שידעו, ואני אדע, מה אני עושה ומה קיים, איפה אני משקיע ומה הפוטנציאל. ולכן, כל יום, כולל היום, קיבלתי דוח נתונים של הכניסה של התיירות ומאיפה נכנסו. ראיתי איפה מיותר. סגרתי ארבעה משרדים בחו"ל, כי ראיתי שבהולנד לא מביאים תוצאה, סגרתי את פולין.
לא, משרדים של משרד התיירות שהיו צריכים לשווק את המשרד. נסגרו ארבעה משרדים. רציתי לפתוח בהודו, כי יש שם פוטנציאל גדול. הלכנו וראינו שיש בעיה של ויזות, עשינו E-visa.
ובדוח שאני מקבל יש סיכום מ-1 בינואר עד אותו יום, כמה נכנסו, השוואה ל-2018 והשוואה ל-2019, שזאת שנת השיא. הסתכלנו, היינו בממוצע בין 2018 ל-2019 – היינו פחות מ-2019, ונכנסו כ-15,000–15,500 תיירים ליום. יהודי שנכנס ויש לו תעודת זהות ישראלית, גם אם הוא הולך למלון קינג דייוויד והוא שוהה שבוע או שבועיים, הוא לא נחשב תייר. אנחנו מדברים על תיירים, רק על B2. ב-8 באוקטובר נכנסו 26 תיירים. 26 תיירים. נגמרה השנה. התיירות, נכון להיום, לא חזרה.
ב-8, 9 באוקטובר ראיתי שהסוכנים שניהלו את הפינוי מהעוטף לקחו סדר גודל של 100 מיליון שקל לחודש, סדר גודל של 100 מיליון שקל לחודש, בשבילך, אדוני היושב-ראש. פניתי לראש הממשלה, אמרתי: תן לי לנהל את הפינויים, היום אין תיירות. בנינו חמ"ל יחד עם התאחדות המלונות, סדר גודל של 80 איש. עשינו את כל הפינוי של קריית שמונה, כי ראש העיר – לא חשוב. היינו 106 של העירייה.
התחלנו את הפינויים, סגרנו עם בתי המלון. המדינה עשתה הסכם על 500 שקל לבן אדם ליום. אני ישבתי עם התאחדות בתי המלון והנציג של פתאל, שייצג את כולם.
כן, כן, היה גם פחות. לקחתי את ה-500 שקל, אמרתי: 475. תחליף סדין פעם בשבוע. גם בבית, אני – אני לא יודע איך אתה – לא מחליף סדין בכל יום.
אתה יודע. בסדר? ארוחות – כאלה וכאלה. ואז הם אמרו לי: תשמע, תעלה לנו ב-5 שקלים, ל-480. ראיתי שאני כבר יותר זול מהמדינה ב-20 שקל, ואמרתי להם: בסדר, אבל אני רוצה להעלות את גיל הילד מ-12 ל-18. אמרו לי: בסדר.
עשינו מהלך של 130,000 איש מחוץ לבית. אתה יודע, אני מהליכוד, התקשורת אוהבת אותנו – לא שמעת תלונה אחת, לא ב-11, לא ב-12, לא ב-13, על הפינויים. לא היו התקפות, לא שמעת עליהום. תחשוב, 130,000 איש מחוץ לבית.
אחרי חודש, אמרתי: ואללה, כמה בן אדם יכול להיות במלון? החדר גדול, החדר קטן, יש לו סוויטה, חדר מקשר. אמרתי: מאה אחוז, בואו ניתן לאנשים אפשרות – – –
הכול, אני – בוא, אתה תשאל. יש לנו זמן.
מאה אחוז, אני אתן לך אינפורמציה. במקום שנעשה את זה שם בספסלים, נעשה את זה מהדוכן.
אז אמרנו: אנחנו ניקח את המפונים האלה וניתן להם אופציה לקבל 200 שקל למבוגר ליום ו-100 שקל לילד עד גיל 18. לזוג פלוס שניים – הכול היה בנוי על זוג פלוס שניים – זה יצא 18,000 שקל לחודש. העברנו בוועדת העבודה שזה לא ייחשב שכר. העברנו בוועדת העבודה שזה לא ייחשב שכר.
לא, אני חושב שבינואר, פברואר, משהו כזה.
נכון להיום, אם אני מסתכל על הצפון, כל יום, כל יום – איך אמרתי לך הנתונים? דף נתונים. אני עושה ווטסאפ, נתונים – אתן לך. נכון להיום, בשבילך: מהדרום יש חמישה אנשים במלונות, 3,577 בקהילה, אנשים שלא חזרו. במלונות – חמישה אנשים מהדרום. מהצפון אתה רוצה לדעת? 1,381.
עוד מעט אני אדבר על הליכוד. מהצפון יש לך 1,381, ו-11,749 בקהילה. זאת אומרת שנכון להיום, אנחנו שילמנו למלונות 7.1 מיליארד, וחסכנו במעבר – כששילמנו 18,000 שקל במקום 43,200, חסכנו על משפחה סדר גודל של 25,300. זה היה המספר. חסכנו למדינה מעל 7 מיליארד שקל ביחס למה שהיינו צריכים לשלם למלונות.
18,000 זה מה שהם קיבלו, והרבה מאוד ניצלו את הכסף הזה, כי זה היה כסף גדול, בייחוד שבאזורים האלה, השכר הממוצע הוא 10,000–11,000. פתאום הם קיבלו 18,000. אם הם היו עובדי מדינה, הם קיבלו את המשכורות, גם אם הם לא, בדרך כלל. הם התחילו פתאום להבין שאפשר גם אחרת, אז הם הלכו ושכרו דירות, ואתה רואה את המספרים. אתה רואה את המספרים עד היום. המספרים שאמרתי לך עכשיו נכונים להיום, לא לאתמול. אתה רוצה לאתמול? אני אגיד לך. עשינו מערכת של צ'ק-אאוט. כל צ'ק-אאוט – כשבן אדם יצא ועבר לביטוח הלאומי, ראיתי מייד, ראיתי את זה און-ליין. בן אדם יצא – טק, זה מחייב את ביטוח לאומי. בנינו מערכת. הדיגיטל הלאומי לא כל כך עבד. אפיינו מערכת – ואני לא איש מחשבים – אפיינו מערכת ובנינו מערכת שניהלה לנו את כל האירוע. בנינו מערכת שניהלה לנו את כל האירוע, כי ראיתי שגם אנשים מנסים לרמות וגם המלונות.
עד שלא יהיה ממלא מקום, אתה יכול.
אוקיי. ועכשיו, נכון לעכשיו, לשאלתך, כשהייתי, אמרתי: אנחנו צריכים להחזיר את האנשים כשיש שני אירועים: 1. ביטחון לתושבים; 2. חינוך.
זה משהו אחר, הם לא תושבי באר שבע.
באירוע של איראן התנהלה ישיבה, התנהלה ישיבה, ובמקרה הייתי שותף לה, כי הייתי שלושה ימים שר השיכון. באתי לישיבה, והם התחילו לדבר על תכנון ויעדים של שבע שנים. אמרתי להם: תקשיבו, נראה לי שבחיים שלכם לא ניהלתם עסק. אני הגעתי ממקום שאם אתה עושה פרויקט, אתה עושה אבני דרך. מה היעדים שלכם לחודש הקרוב? כל אחד מכם שיבוא ויגיד לי מה היעדים שלכם לחודש הקרוב. נכון להיום, זה לא בידי משרד השיכון, זה שייך לרשויות.
כשאנחנו שילמנו למפונים, זה היה מדינת ישראל. באירוע הזה, זה מס רכוש. ההתחשבנות שונה לגמרי, האירוע אחר. הם פנו אליי, כנראה שלא הצלחתי עם המפונים, ואמרו לי: בוא, קח את זה. בוא תעזור. אמרתי: לא. או הכול או כלום. אם אני אחראי, אני אחראי; אם אני לא אחראי, אני לא אחראי. נכון לעכשיו, האוצר פנה אליי – בשבילך – לפני ארבעה ימים. הוא אמר לי: בוא נעשה ישיבה ונראה, אולי אנחנו נרכוש את כל הבתים האלה. במקום פינוי-בינוי – הם ירדו – – –
במקום 66% הם ירדו לפינוי-בינוי של 51%. אם המדינה תקנה את הכול, יהיה יותר קל, אבל אם יש מתחם של בניינים ובניין אחד באמצע לא נפגע – ואללה, אתה לא יכול לבנות שם.
אז אתה רוצה לפנות אותו. עכשיו, אם הוא לא מסכים?
שמע, לא, זה בניין חדש, שנבנה לפני שמונה שנים. עכשיו הוא נמצא בתוך מתחם בנייה, אפשר לקבל עליו זכויות. כשאני ואתה מדברים, זה פשוט; כשאתה מגיע לאירוע, אני אומר לך – אתה הבונה, ואני אומר לך: שמע, אני לא רוצה. ואללה, אני, טוב לי איפה שזה, לא רוצה לעלות עוד קומה. יש לי ממ"ד, אל תעשה לי טובה, אתה לא יכול לתת לי כלום. אני לא רוצה שתשלח אותי בשכר דירה, כי הילדים שלי פה בבית הספר, והם התרגלו לשכנים. בוא, יש פה אירוע.
יש פה אירוע לא פשוט. לא באחריותי, לא באחריותי, אבל כשקיבלתי את משרד השיכון היו, אני לא יודע – זהו? זהו?
לא? טוב. כשקיבלתי את משרד השיכון היה אירוע – – –
לא? לא צריך. בשבילך. כשקיבלתי את משרד השיכון היה אירוע משפטי, לא הייתה הסכמה בין היועצים המשפטיים של משרד השיכון, של רמ"י ושל המדינה. אמרתי: מאה אחוז, כינסתי את כולם, כולל המשנה ליועמ"שית גיל לימון, את כולם. הבאתי את כולם, הכנסתי אותם לחדר, סגרתי את החדר, אמרתי להם: תשמעו, לא מעניין אותי מה, אבל תחליטו. אני לא נשאר פה בחדר, אני לא משפיע על אף אחד. לא יכול להיות שאתם גורמים לגזל – אנשים מקבלים משכורת בלי לעבוד, אתם לא מקבלים החלטה.
הם ישבו שלוש שעות – קיבלו החלטה מה שהם קיבלו. אמרתי: אוקיי. לקחתי את ההחלטה, נחתמו ארבעה הסכמי גג, עם כיסוי, לא מסיבות – צפת, ירוחם, רמת השרון ונהריה. אלה אירועים שעשו אותם לפני שנה וחצי ולא היה כיסוי. עכשיו הם קיבלו כיסוי. והלכנו עכשיו למהלך – אצלי בבית עשיתי סולחה בין כמה גופים, הבאתי אותם הביתה, שתינו, אכלנו, עשינו סולחה, קיבלנו החלטה לפני שבוע במועצת רמ"י.
אני לא יכול להמשיך כשהם מרעישים. שמור לי על שקט.
טוב. באווירה אופטימית זו, אחרי שנתנו לך סקירה די מקיפה על מה שעשה משרד התיירות פרט לתיירות – לצערנו, לצערך ולצערי, נאלצנו לעשות את זה – אני מסיים את דבריי. תודה רבה.
1,401 מילים של חיים כץ. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.