קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. דנה אינטרנשיונל ונועה ירון ניהלו ויכוח טלוויזיוני מעניין, ואני חושבת עליו כבר כמה זמן. דנה אינטרנשיונל באה ואמרה שמלחמה זה רע, מלחמה זו אימה, מלחמה זה פחד. במלחמה יש פצעים אנושיים שלפעמים לוקח life time לרפא. נועה ירון אמרה שעם ישראל כולו, בעיקר הלוחמים, שמחים, מרגישים את הניצחון, מרגישים את השליחות, שזה מעורר בה גאווה ותחושה באמת של משהו שעוד לא ראינו כאן. כביכול היה ביניהן דיון, וכביכול היה ביניהן: או את צודקת או את צודקת.
אני רוצה לומר שדנה אינטרנשיונל צודקת. כמי שנמצאת בוועדות הבריאות ומבינה מה קורה היום, איזה מחירים איומים משלמים החיילים שלנו כשהם חוזרים הביתה אחרי הלחימה, והנשים שלהם, הילדים שלהם – הקושי הזה הוא קושי אמיתי. מלחמה זה דבר קשה ורע ועקוב מדם, ואין חיה כזאת שזה לא גובה מחיר נפשי שבאמת הלב נקרע. אבל גם נועה ירון צודקת, ונועה ירון לדעתי צודקת יותר, כי נועה ירון אמרה דבר שנוגע באיזושהי אינטואיציה שאנחנו לא יודעים איך לאכול אותה. אנחנו לא יודעים איך לאכול את הדור החדש הזה, שיוצא החוצה ונלחם. לדור הזה יש בייגלה מעל הראש. בעצם לא בייגלה – לדור הזה יש מגן דוד מעל הראש, וזה לא משנה אם הלוחמים האלה הם חרדים, ויש, או דתיים או כיפה סרוגה או מסורתיים מהפריפריה או חילונים לחלוטין מתל אביב. הם נלחמים מתוך תודעה אחת, שהם יהודים.
תודעת היהדות של הדור הזה היא דבר שהדור שלי לא מכיר. בדור שלי רבנו והגדרנו כל הזמן: אל תיגע לי בקווים, אני חרדי, אני חילוני, אני מסורתי, כפייה דתית. הדור שלי הביא את המושג המזעזע שנקרא "הדתה". הדור החדש, Generation Z, Gen Z, הדור הזה בז לכל ההגדרות האלה, לא עושה עניין מההגדרות האלה. זה לא שהם חוזרים בתשובה בשירים שלהם, באולמות הענקיים שבהם זמרים שרים עם אלפי ועשרות אלפי צעירים, "אנא בכוח" או "שיר המעלות", או זוכות או יוצאות של תוכניות ריאליטי מדברות על רבי נחמן. עוד ועוד אנשים פשוט משלבים, צעירים מאוד, את היהדות שלהם, את הזהות היהודית שלהם – הכי אינטגרלי, הכי זורם, הכי חופשי, הכי בלי הגדרות, הכי לא מעניין אותם. "אנחנו יהודים" – הם צועקים את זה בכל דבר שהם עושים.
אבל הדבר היפה זה שהם לא חוזרים בתשובה בהגדרה; הם יהודים בהגדרה, הם מזהים את היהדות שלהם מחדש. אם אנחנו היינו בענייני הדתה וכפייה, הם צוחקים על זה, זה לא מעניין אותם יותר. אין להם בושה להגיד "אני יהודי". אין להם בושה, בכל הזדמנות, ברשתות, בטלוויזיה, במוזיקה, בתרבות – –
– – בלחימה בקרב, בלחימה בעזה. אנשים שלא ידעו מה זה טלית שמים טליתות, וזה זורם להם; מתפללים עם פאץ' של "משיח", וזה זורם להם.
אני רוצה לומר לדור הזה: אתם עושים לנו בית ספר, אתם עושים לדור שלי בית ספר. הזרימה הטבעית של היהדות שלכם זה החוסן שלכם, וזאת הסיבה היחידה שבגללה אתם נלחמים כמו אריות כבר למעלה משנתיים ולא נחלשים לרגע, למרות שיש מי שמנסה להחליש.
תודה רבה, אדוני היושב-ראש, ובעיקר תודה רבה לדור החדש היהודי, שמביא לנו בעיניים גאולה. תודה רבה.
475 מילים של גלית דיסטל אטבריאן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.