קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
שלום, אדוני. אני מברך אותך ומאחל לך הצלחה בתפקיד הממלכתי, החשוב. שיהיה כבוד יריבך הפוליטי שווה בעיניך לחברך ושותפך.
חבריי וחברותיי, אני רוצה לשאול אתכם מה המשותף לדעתכם לביזה התקציבית שמתרחשת בימים – בשבועות אלו, אותה ביזה שמעבירה נכסי ציבור לאנשי שלומנו, יחד עם בהלה מהמחירים שיש לשלם עבור השבת האחיות והאחים שלנו מעזה – מה המשותף לכל זאת עם חוקי ההפיכה המשטרית שממשיכים להתקדם, ולא בהסכמה רחבה, כפי שהיה ראוי? ואיך כל זה קשור לשחרור מגזרים מכובדים רבים ממצוות או זכות השירות ההוגן, השוויוני במדינת ישראל? ואיך כל זה מתחבר להצעת החוק שאנחנו מדברים בה כרגע? המשותף הוא שבמקום ישראל לפני הכול – שרידות הממשלה לפני הכול.
אדוני היושב-ראש, לפני תחושת ההוגנות, לפני הכרעה מוסרית ראויה, לפני שמירה על עקרונות מינהל ראויים, הממשלה באמצעות הקואליציה פועלת בכל הערוצים שמניתי: היא בוזזת את תקציבנו, היא לא משיבה את חטופינו, היא מקדמת שינוי חוקתי משמעותי שלא בהסכמה, היא משחררת מגזרים במקום לגייס אותם לטובת הכלל, והיא מציעה חוקים לא טובים מספיק בהקשר המינהלי. ממשלה וראש ממשלה שלא רוצים, לא מסוגלים אלא לעסוק בשרידותם.
אני רוצה להודות לחברתי מטי הרכבי על הפירוט, על העבודה. אגב, אני רוצה להודות ליושב-ראש ועדת הפנים חברי יעקב אשר, שעשה כמיטב יכולתו במגבלות הקואליציוניות כדי לרכך את הקוצים שיש בחוק. אני מקבל את כל ההערות של מטי. אני אחדד את הנקודות שבעיקר מעסיקות אותי. אולי המרכזית והמהותית ביותר היא העובדה שלצורך – אני יכול להבין את החשיבות שלו בוודאי בהיבט הרומנטי, לגור, לעשות פורטוגל או מערב פרוע בנגב ובגליל, מערב פרוע בהקשר החביב, זה בסדר גמור, אבל זה ודאי לא יכול לתת גיבוי לכיפוף עקרונות ראויים של תכנון; בדיוק כפי שאני לא יכול לקבל את העקרונות של אלימות תכנונית בנוסח הוותמ"לים למיניהם, שרואים את יכולתם כחזות הכול. אני חושב שאם רוצים לאשר בנייה כזאת או אחרת, ואם מגיעים למסקנה שמשפחה אכן צריכה לגור במקום כזה או אחר, נתכבד כולנו ונעשה את זה בדרך הראויה. ומטי הבהירה כיצד עושים את זה בדרך הראויה.
יש עוד שתי נקודות שכדאי לשים על השולחן. המועצות האזוריות או הרשויות המקומיות – הרי לא סביר שהיינו צריכים להגיע לוועדה לשכנע, לקבל את הסכמת היושב-ראש ולהואיל לתת לנציג המועצות האזוריות כמרכז ארצי לאומי להיות שותפים – אחד מכמה? מתשעה מטי? בוועדה המייעצת, לעשות טובה ולהכניס גם נציג של המרחב הכפרי. לא התאפשר ולא עלה בדעת היוזמים, והוועדה לא קיבלה את ההסתייגות הלגיטימית הזו, הכל-כך טבעית, שנציג המועצה האזורית או הרשות המקומית שבתחומה מבקשים לקיים הליך תכנוני מאוד בעייתי – לכל הפחות יהיה שותף שם אחד מתשע. לא. נציג אחד כללי.
הנושא השני הוא העיקרון של השיפוי. המדינה באה ופועלת בניגוד לעמדת הרשות המקומית, בניגוד לעמדת רשויות התכנון, והיא אומרת: אנחנו לא נשפה, לא נהיה אחראים להוצאות שוטפות של תשתיות, מים, ביוב, פינוי אשפה, הסעות תלמידים, משפחות עם ילדים. אנחנו לא נשפה את הרשויות המקומיות. זה עניינם. אנחנו נדאג שתהיה דרך, כן, שיהיה קו מים – את זה החוק מאפשר – הם או המחזיקים בקרקע. לכל הפחות, כפי שציינה קודמתי, לחוקק את דבר החקיקה הזה כהוראת שעה, לבחון כעבור שנה, שנתיים אם אנחנו בכלל בכיוון.
אני רוצה לומר לכם שהרצף, ההכפפה הזו של ערכים, של עקרונות, של יעדים לאומיים, לשרידותה של הממשלה, הוא לעיתים משחית, ולעיתים הוא מעורר התקוממות כזו שרק 17 החודשים הקשים מנשוא, שמעייפים את כולנו, שמעציבים את כולנו, מאפשרים כנראה – על פי מה שאני מנתח – מאפשרים לממשלה להמשיך ולהוביל מהלכים חסרי אחריות כאלה.
לטעמי, ראש הממשלה לא היה צריך להיבהל מחבריו לממשלה, לקואליציה. תפקידו היה לעשות את מה שבפועל עושה נשיא ארצות הברית ושלוחיו. הוא היה צריך לישון בקטר, להתנחל במסדרונות בקהיר, לגור בבית הלבן, ולדאוג לכך שאנחנו נשלם – אני אומר את זה בצורה ברורה – נשלם את מה שכבר לפני עשרה חודשים ידענו שיהיה המחיר של החזרת החטופים: שחרור אסירים מרושעים, פינוי כמעט כל עזה והפסקת אש ארוכה. זה המתווה, את זה ידענו. את זה היה צריך לקדם כבר לפני שנה, לכל הפחות לפני עשרה חודשים, כאשר בסוף מאי קבינט ניהול המלחמה קיבל את הצעתו הזו של ראש הממשלה. ראש הממשלה לא הסכים לסגת מדרך התחמונים ואי-אמירת האמת, לא הציג את העקרונות הללו, שהוא מסכם אותם לקבינטים למיניהם, ובפועל הוא הולך בדרך שנוגדת את האינטרס הלאומי העמוק שלנו להביא מעט – מעט רווחה, מעט התחלה של ריפוי הפצעים הלאומיים על ידי השבתם של כולם, כולם, גוויות ואנשים חיים. וכולנו יודעים, כולנו – אלו שבעד לקיים את המתווה ואלו שנגדו – שאי-קיום המתווה בהקדם פירושו חריצת גזר דין מוות על אנשים קונקרטיים.
המחירים ידועים. אדם בעל מוסר – כפי שאני מבין אותו; אני מודע לכך שמותר לחשוב אחרת – היה עושה את הדברים האלה כעת, ואם לא כעת, בשעות הקרובות. ראש ממשלה וממשלה שמבקשים, או שהיו מבקשים, להביא ריפוי, איחוי הפצע הלאומי, היו מפסיקים באחת את העברת החוקים שמהווים שינוי מהותי בלא הסכמה. שינוי מהותי חוקתי עושים בהסכמה רחבה, תוך הידברות, או לא עושים בכלל, ומי שמעביר חוקים על אפה וחמתה של מחצית מהאומה – המחיר יהיה כפול: 1. הזעם, החרון, התסכול; 2. ביטולו של החוק הזה.
הבית הזה יודע לחוקק, והוא יודע לחוקק חוקים מבטלי חקיקה רעה, והבית הזה צריך לחוקק חוקי שירות הוגנים. הפער האמיתי בין הקבוצה האחת לקבוצה השנייה הוא לא גדול מאוד. כולם מבינים שמי שלא לומד בישיבה הולך לשירות, והשאלה היא רק מה עם השאר. ההבדל העצום הוא אם העיקרון הוא "כולם משרתים" או העיקרון הוא "כולם לומדים"; אם העיקרון הוא "כולם משרתים ויחידי סגולה משוחררים" או אם העיקרון הוא שכולם משוחררים, ורק מי שלא לומד – אנחנו מרשים בחסדנו לגייס אותו. הצירוף, החיבור של עוצמת הלחימה, התמשכות הקרבות, העומס שהולך וגדל על כתפי גברים ונשים מקבוצה או מקבוצות מסוימות ושחרור קבוצות אחרות, הוא מעשה בלתי ראוי, בלתי מוסרי, מנוגד לחזון של מי שמדבר על נצח ישראל. נצח ישראל זקוק לעשייה אחידה, לערכים אחידים.
וכמובן שכדי להימנע מהתחושה של חוסר הוגנות בהיבט התקציבי, בהיבט הכספי, אני משוכנע שצריך לעצור את המהלכים הקיצוניים, שעברו מזמן את הקווים האדומים בכל מה שקשור בכספים הקואליציוניים. ככל שיהיו לי כמה שניות אני אומר שבמסגרת הדיונים באישור תקציב המדינה, הממשלה אישרה חלוקה שאני פשוט לא יכול לקבל אותה. כל בר-דעת מבין שיש היגיון מסוים שמי שמגיע לשלטון יקצה תקציבים מסוימים למטרות שהן ראויות בעיניו, אבל מיליארדי שקלים לסקטורים שאינם משרתים, אינם עובדים ושותפים כפי שצריך להיות שותפים במעמסה הלאומית האזרחית, הקהילתית והצבאית, והחסרת אותם סכומים מאותם שנושאים בנטל – זה בלתי אפשרי.
מניתוח שאני מכיר, 80% מהכספים הקואליציוניים, 80% – קודם שמעתי תשובה של השר דיכטר בשאלה בעניין הקואליציה. הוא ענה על פרקים מסוימים. כולם יכולים להגיד "מכינות קדם-צבאיות". בסדר, ב-20% אנחנו יכולים. בלתי אפשרי ש-80% מ-5 מיליארד ילכו לתחומים האחרים, המגזריים, ולא לציבור הכללי. זה 3.7 מיליארד שהולכים לצרכים המגזריים, בתוך זה כ-59% מיועדים לציבור החרדי ועוד כ-21% לציבור ציוני דתי, מכוון לציבורים הללו, לא לציבור הכללי שנושא בנטל. למעשה, רק לחלק קטן מהכספים המגזריים, אדוני היושב-ראש, עשויה להיות תרומה גם עבור שאר הציבור.
1,100 מילים של אלון שוסטר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.