שלום לכולם, חברי הכנסת, שרים, אני מתנצל, אני לא אאריך הרבה. קמתי מהמיטה עם חום גבוה, אבל לא יכולתי לפספס אירוע כזה של מורנו ורבנו, אבא שלנו, למעשה מגיל 15 אני אצלו כבן בית, כשהייתי בישיבה, בישיבת חברון.
שמעתי כאן הרבה דברים. קודם כול אני רוצה לשבח מאוד מאוד את כל חלקי הבית, באמת כל הכבוד. כל אחד בסגנונו, כל אחד בדיבורו, מצא את הנקודה של הרב ודיבר בכבוד גדול. אני לא זוכר הרבה רגעים שהכנסת מתאחדת בצורה כזאת, אמיתי, לא משחק. אף אחד לא מחלק ואף אחד לא נותן דברים, באמת לשם שמיים, לשם האיש. זה מראה מה הגדלות של האיש, של הרב. ואני מודה כמובן לחבר הכנסת יוסי טייב, שהוביל את זה, למשרד הדתות, לכל מי שעבד בעניין, ולאוצר שסייע – כל מי שסייע.
בכל זאת, אי-אפשר לא לצאת ידי חובה בעניין, אני רוצה לספר סיפור קצר. אפשר להאריך אותו הרבה, אני אספר אותו בתמצית כדי להסביר עוד פן אחד של הרב עובדיה, שאולי לא מכירים אותו מספיק. אני מספר סיפורים על הרב עובדיה רק בדברים שהייתי עד להם בעצמי ושהייתי נוכח בהם. אני לא שומע סיפורים אחרים, כיוון שכולם מכירים איך מוסיפים מס ערך מוסף, ואני אוהב לדייק. אני מדבר על לפני למעלה מ-20 שנה. זה היה בזמן הקיץ, הרב עובדיה יוסף בביתו, הנהג שלו – כיוון שבני ביתו לא היו בבית, הם היו בחוץ-לארץ – הוא מתקשר אליי ואומר לי: הרב נושף ולא מרגיש טוב ומתנשף, אני אומר לך, יש משהו. באתי כמובן אליו הביתה מייד, ואני רואה – אני מבין קצת בתחום הזה, ואני רואה שהוא מדבר וכל חצי מילה או מילה הוא לוקח אוויר והוא מתנשף. הבנתי שיש משהו. היה אז פרופ' יהונתן חסין בבית החולים הדסה, מי שהכיר אותו, אחר כך היה בפוריה, אומר לי: תביא אותו דחוף, כנראה שהרב עובר אירוע לבבי עכשיו.
הרב לא היה מוכן בשום אופן שבעולם. מי שמכיר את הרב יודע שהוא פסק שאפילו על ספק פיקוח נפש ביום כיפורים אתה צריך לשמוע לרופא וללכת. לא הבנתי את העקשנות הזו. התעקש, והתעקש והתעקש, עד שנתתי לו הבטחה בתקיעת כף שהוא הולך לבית החולים והוא לא מתאשפז, הוא חוזר בחזרה הביתה. נתתי לו את ההבטחה, מה אני יכול לעשות? לקחתי אותו ברכב שלי. נסענו בטירוף לבית החולים. פרופ' חסין מכניס אותו ועושה לו אק"ג. מי שהכיר את יהונתן חסין, הוא עם אופי של מרוקאי. הוא יוצא החוצה וצועק אליי, בצעקות אומר לי: אתם הורגים את הרב, הוא עבר עכשיו באק"ג שני התקפי לב, מייד, דחוף, צנתור. אמרתי לו: נו, בסדר, תגיד לו. הוא אומר: אבל הרב לא רוצה להתאשפז. נכנסנו לרב. חסין בקולו ובציוויו, ואני בתחנונים, בדמעות. בשום אופן שבעולם, לא מוכן.
בסוף הוצאתי את חסין מהחדר. נשארתי עם הרב בארבע עיניים. אמרתי לו: הרב, אני לא יוצא מפה. אני חייב לדעת, תגיד לי את הסיבה. אני אעשה כל מה שתבקש, רק תגיד לי את הסיבה, שאני גם אבין אותה. אני לא מוכן ללכת, זה סכנת נפשות. ואז הרב אומר לי – אתה יודע, אני לא אשכח את הקול הזה, עם הדמעות: יש אישה אחת בפריז, שפתאום בית הדין שלח לי שאלה. היא עם ארבעה ילדים, בית הדין הכריז עליהם כממזרים, ואין שום דרך להתיר אותם. שלחו לי את הדבר, ואני באמצע לכתוב פסק דין. ברוך השם, אתמול בלילה מצאתי סעיף להתיר אותם, ואני עכשיו כותב את פסק הדין. אמרתי לו: הרב, אז מה הבעיה? תעשה צנתור, תהיה בריא ותכתוב את פסק הדין. הוא אומר לי: ומי ערב לי שאני אצא חי מהצנתור? אני לא יכול להשאיר, חלילה וחס, ארבעה ילדים בסכנת ממזרות. אתה הבטחת לי, אתה חייב להחזיר אותי הביתה.
אמרתי לו: הרב, כמה זמן אתה צריך? הוא אומר לי: שלוש שעות. נכנסתי לחסין. אמרתי לו: יהונתן, אל תתווכח איתי עכשיו. תביא לי עכשיו רופא צעיר שלך, רופא מהמחלקה, עם כל המכשירים של ההחייאה. אנחנו ניסע הביתה, נשמור על הרב. תן לו שלוש שעות לכתוב. הוא אומר לי: אבל אני אומר לך שבמצב, הוא לא יכול לכתוב. אמרתי לו: מה זה אכפת לך? תן לי, ואנחנו מחזירים אותו לפה בחזרה. וכך עשינו. לקחנו רופא עם כל ציוד ההחייאה. חזרנו הביתה. הרב הגיע הביתה, הוריד את המעיל שלו, שכח מהעולם. ישב שלוש שעות וכתב וכתב. כולם מכירים את כתב היד היפה שלו. הוא הכניס הכול למעטפה. נתן את זה לנהג, ואמר לו: עכשיו אתה הולך. אני נוסע עם הרב דרעי, ואתה, קח עכשיו את המעטפה, ואתה הולך לתת את זה לדיין פלוני פלוני שישלח את זה לפריז. הרב אומר לי: עכשיו בוא נלך ביחד לעשות הנשמה. וכל מי שזוכר, עם פרופ' גוטסמן, אחר כך בצנתור מצאו לו שלוש סתימות והאריכו לו את החיים ב-12 שנה.
זה סיפור קצר, ויש לי עוד הרבה. סכנת חיים, הוא לא מכיר את האישה, זו לא איזו קרובת משפחה, זה לא איזה מישהו. שלחו לו מפריז, והרב לא היה יכול, חלילה וחס, להשאיר אותם. זו הגדלות של הרב. לא לחינם כמיליון איש, או אני לא יודע כמה, היו בהלוויה שלו. כולם הרגישו שזה אבא שלהם.
אנחנו, החברים בתנועה וכל התלמידים שלו, ותלמידי-התלמידים שלו, ממשיכים יומם ולילה בהמשכת מורשתו, במפעלי החינוך הגדולים שהוא הקים. באמת, להחזיר העטרה ליושנה לשבט הגדול הזה, שבט ספרד, שהיה הפאר של היהדות. עם הרמב"ם והשולחן ערוך, וכל גדולי ישראל, להחזיר עטרה ליושנה. לצערנו הרב, היא ירדה באיזושהי תקופה, והוא החזיר את זה. הוא רומם את כולם. כמובן שהוא תרם לכל עם ישראל. אני לא רוצה להתייחס לכל הנקודות, אבל הוא נגע בכל נקודה, ובאמת זכרו חייב להישאר לדורי-דורות.
אני שמח מאוד, ומברך את כולם, שהכנסת חוקקה את החוק הזה, והוא ייכנס לתוקף, בעזרת השם, אחרי ההצבעה. אני מקווה ובטוח ששר הדתות ומשרד הדתות יעשו הכול כדי שבאמת כל ילד וכל אדם בישראל ידע מה מורשתו של היהודי הגדול, אוהב ישראל הגדול הזה, הענק שבענקים. תודה רבה לכולם. יהי זכרו ברוך.
920 מילים של אריה מכלוף דרעי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.