אי-אפשר לקבל את חמש הדקות של לזימי?
עשר דקות, בבקשה, אדוני. אני מאוד מודה לך.
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כנסת נכבדה, היום אנו עומדים לזכור ולהוקיר את דמותו של אחד מגדולי הפוסקים בדורנו, מנהיג רוחני שהשפיע על מיליונים, הרב עובדיה יוסף, זכר צדיק לברכה. הרב עובדיה יוסף היה לא רק פוסק הלכה מהגדולים שידעה היהדות אלא גם מנהיג שהקדיש את חייו לקרב בין קהילות, לחזק את המסורת ולהשיב את עטרת יהדות המזרח ליושנה. דרך פסקיו, ספריו ותשובותיו הצליח לאחד לבבות ולתת מענה על כל שאלה הלכתית, מהקטנה ביותר ועד לגדולה. צדיקותו התבטאה לא רק בידענותו העצומה, אלא גם באנושיותו יוצאת הדופן. הוא ידע להקשיב לכל אדם באשר הוא אדם, עשיר או עני, תלמיד חכם או פשוט עם, כל אחד מהם הרגיש בנוכחותו את אהבת ישראל הבוערת בו.
הרב עובדיה יוסף היה ידוע בנחישותו לשמר את פסיקות יהדות המזרח ולקדם אותן, מתוך אמונה עמוקה בערכן ובחשיבותן לדורנו. הוא שימש גשר בין העבר לבין העתיד, תוך שילוב מסורתי וחדשני בפסיקותיו אשר הפכו למגדלור בעולם התורה. מורשתו של הרב עובדיה יוסף אינה רק תזכורת לגדולתו, אלא גם קריאה לכולנו, נבחרי הציבור ואזרחים כאחד, להמשיך את דרכו; דרכו של צדיק, של חיבור בין מגזרים, עם מסירותו הבלתי-מתפשרת למען ישראל כמדינה ותורת ישראל.
הייתה לי הזכות להכיר אותו באופן אישי רק לכמה דקות. כאשר שימשתי מפקד תחנה צעיר עברתי דרך ביתו, כך נהגתי תמיד. היו אז ימים סוערים במדינה, של הפגנות. עליתי תמיד הביתה דרך רחוב ז'בוטינסקי, ששם הוא גר לאחר שהוא סיים את כהונתו, ומול ביתו היו מתאספות תמיד הפגנות כאלה או אחרות. כאשר הגעתי לבית הרב, לפתח ביתו, לפתח הבניין יותר נכון, ראיתי התקהלות של צעירים דתיים עוטפים אישה שמתהלכת, בצעקות, ולא נותנים לה להמשיך בדרכה. עצרתי את מכוניתי, וכשירדתי נדהמתי לגלות את אשת הרב סופגת דחיפות, עלבונות וקללות.
הייתי שם לבד, בכוח שהפעלתי, כוח רב – אני מודה, עם אלה – הצלחתי לחלץ אותה ולהבריח אותה אל תוך פתח הבניין וחדר המדרגות. הזעקתי, כמובן, כמה ניידות כדי לסייע לי לאחר מכן. להפתעתי כי רבה הגיע שליחו של הרב – כנראה הרבנית סיפרה לו מה קרה – וביקש ממני לעלות לביתו. עליתי לביתו, היו חילופי דברים בינינו בהתחלה מתוך נימוס. הוא הודה לי על חילוצה של הרבנית מאותו המון שסגר עליה, הכה אותה וקילל אותה. אמרתי לו שנפלה בידי הזכות לחלץ אותה מתוך ההמון הסוער.
אלה הדברים שיכולתי להגיד לזכותו של הרב הגאון. באמת מגדלור שאין שני לו, אוהב ישראל ותורת ישראל. אבל אי-אפשר, ודווקא ביום הזה, חבריי חברי הכנסת, שלא להתעכב על אירוע שהיה בוועדה לביקורת המדינה. חבריי היקרים, בשבוע שעבר חבר הכנסת מאיר כהן יזם דיון בוועדה לביקורת המדינה בנושא: בקשה לחוות דעת – הטענות לאפליה על רקע עדתי בסמינרים במגזר החרדי אל מבקשי לימוד מהעדות המזרחיות. חבר הכנסת כהן לא חשוד בדבר, היה גם מנהל תיכון וגם ראש עיר. הפרסומים היו בתקשורת – קובץ אקסל זוועתי שבו לכאורה מתבצע סיווג עדתי שיטתי של תלמידות לסמינרים חרדיים. כמה אדוני הרב, זכר צדיק לברכה, אתה חסר לי, החילוני אבל שומר המסורת והמאמין, ביום הזה. אני משוכנע, אדוני, זכר צדיק לברכה, שאם היית בין החיים ההצבעה היום הייתה נראית אחרת.
אני רוצה להקריא מייל אחד מתוך עשרות. עשיתי דיון לפני שבוע. שני חברי כנסת, רביבו וסעדה, ביקשו ממני לדחות את ההצבעה כדי להסדיר את העניינים, ואני נעתרתי לבקשתם, בסיועו של חבר הכנסת כהן. כך כותב לי אדם חרדי, מזרחי מלידה: אני אדם חרדי, מזרחי מלידה, ויש לי פצע פתוח בלב 20 שנה. אחותי לא התקבלה לסמינר וישבה בבית כמה חודשים. הייתי רואה את אבא ואימא שלי יושבים ובוכים ביום ובלילה. אימא שלי שילמה על זה בבריאות, ומאז היא לא אישה בריאה. אני לא יודע אם אתה אדם שמאמין – כן, אני אדם שמאמין, אני עונה לך – או לא, אבל אני כותב לך בדם, שיהיה לך שכר בעולם הבא. ועוד הוא מדבר על חברי הכנסת האחרים – אני לא רוצה להגיד. תילחם בשבילנו; תרפא את אלפי הנפשות הפצועות והמדממות שאין מי שיעזור להן. בבקשה, כותב בדמעות, אח למשפחה שהתפרקה.
זוהי דוגמה אחת מני דוגמאות שהגיעו לשולחני מאז השבוע שעבר, כולל מסרונים, כולל שרת החינוך לימור לבנת, שהתקשרה אליי ואמרה שעוד בזמנה היא ניגשה וניסתה לדבר עם הרב אלישיב, על פי הזמנתו, וביקשה ממנו לדבר על ליבם של הפרנסים האשכנזים שיקבלו את הספרדיות. הוא אמר לה: הם לא שומעים לי. זה מה שהרב אלישיב, זכר צדיק לברכה, אמר: הם לא שומעים לי.
בשבוע שעבר, כמו שאמרתי, התכוונתי לקיים הצבעה, וכל ההצבעה הייתה לנושא אחד: העברה למבקר המדינה – לא פוליטי – לבדוק אם יש זיופים ברשימות המוגשות לסמינרים אשכנזיים לרישום תלמידות ספרדיות. זו הייתה הבקשה: נא בדיקתך, אדוני, מבקר המדינה, ותגיב לנו ותמליץ לוועדה לביקורת המדינה ולכנסת ישראל מה לעשות. הנושא לא פוליטי. מדובר בבנות תמימות שחלקן יושבות לכאורה בבית.
דווקא היום, ביום החשוב הזה, גדול פוסקי הדור, שגם חילונים שמעו לו והייתה לי זכות לפגוש אותו לכמה דקות כמפקד תחנה, כקצין משטרה – היום הבאנו והחלטנו לעשות דיון מעקב, כולם ידעו את זה, וכל הבקשה הייתה לבדיקת מבקר המדינה, זה הכול. זה הכול, לנסות לתקן את העיוות הזה. הופיעו אימהות ספרדיות בוועדה, והן פרצו בבכי וסיפרו סיפור קשה על חייהן ועל חיי הבנות שלא התקבלו. חבר הכנסת כהן, שיזם את זה, מכיר את הנושא מקרוב. הוא היה גם ראש עיר וגם מנהל בית ספר. מדובר בזיוף מסמכים, דברים איומים שנכתבו. זאת האח שלה כך, וזאת האימא שלה כך, וזאת הצבע שלה כך – ישראל של 2025, 76 שנים לקום המדינה היהודית. התחננתי לחברי הכנסת. פעם ראשונה אמרתי לחברי הכנסת: אני מתחנן אליכם, תימנעו. אל תצביעו, תימנעו. לצערי, חבר הכנסת דרעי, אם היית שם אולי זה היה נראה אחרת. אם הרב היה היום חי, אולי זה היה – לא אולי, בטוח זה היה נראה אחרת.
ההצבעה נפלה בסיועם של חבר הכנסת עפיף עבד – עפיף עבד – חבר הכנסת דן אילוז, חברת הכנסת טלי גוטליב, חברת הכנסת אתי עטייה – –
משפט, אני מסיים, אדוני.
– – וחבר הכנסת משה רוט. אני אומר לכם, זו בושה לכנסת ישראל. אני, שיש לי ארבעה ילדים, שניים מהילדים שלי בנישואי תערובת עם אשכנזים. אחת כלה, אחד חתן. אז מה הנכדים שלי? אנחנו חייבים לשנות את המציאות הזאת. תודה רבה.
983 מילים של מיקי לוי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.