חברי וחברות כנסת נכבדים, אדוני היושב-ראש, אני מוצא חובה נעימה לעמוד כאן ולהגיד כמה מילים לכולנו, במיוחד לחבריי מש"ס. לפני כמה חודשים היה לי ויכוח ברדיו לגבי העלייה להר הבית, ואז אמרתי, ציטטתי את דבריו של זכר צדיק לברכה הרב עובדיה יוסף. תפס אותי זה שהתווכחתי איתו כאן בכנסת ממפלגה מסוימת ואמר לי: גיבורים גדולים. מה אתה מצטט אחד ועוזב את השאר? אמרתי לו: גיבור גדול, זה הרב שלי, למרות שאני לא מש"ס. אבל כל אחד נתלה ברבו, זה הרב שלי. והוא שאל אותי: מה לך? מה? אז אמרתי לו שגדלתי בבית, אתם יודעים, של יוצאי מרוקו, ובצפון אפריקה במיוחד יש לנו תרבות גדולה מאוד של הערצת קדושים. נכון, הרב דרעי? הערצת קדושים. אז בבית שלי גדלתי עם תמונות של הרב עובדיה יוסף, הבבא סאלי, והיה אך טבעי שכשאעמוד על דעתי אני אנסה לקרוא עד כמה שאני יכול.
אני רוצה לספר סיפור שסיפרתי פעם לרב דרעי. כשהייתי ראש עיר הזמין אותי הרב עובדיה יוסף, הזמין אותי אליו, וראיתי בזה כבוד גדול מאוד. אמרתי: הרב עובדיה יוסף מבקש ממני לבוא מוקדם לביתו. והלכתי לאימי, עליה השלום, ואמרתי לה: אימא, את יודעת שמחר הזמין אותי הרב עובדיה יוסף. אני לא יודע אם אני אלך כי יש לי לו"ז לבטל. והיא כנשוכת נחש קפצה ואמרה לי בזו הלשון – בשפתנו במרוקאית אמרה לי (אומר מילים במרוקאית), יענו, אין מילה ברורה יותר מאשר סתום את פיך, מחר בבוקר אתה מתעורר ב-04:00 ונוסע, ותיזהר.
ואני אומר לה: אימא – היא אומרת לי: אתה תכוון שעון, תתעורר ב-04:00 ותיסע לירושלים, אני פוקדת עליך. אמרתי לה: אימא, בסדר. By the way, הרב דרעי, היא אומרת לי (אומר במרוקאית ומתרגם) תנשק את ידו. אני אומר לה: אימא, אני ראש עיר, את יודעת. היא אומרת לי: לא מעניין אותי מה אתה. אני מצווה עליך לנשק את ידו.
ואני מכוון שעון ל-04:00, וכמובן שב-03:45 אימי מתקשרת ואומרת לי: התעוררת? אני אומר לה: אימא, יש שעון. היא אומרת לי: התעוררת? דע לך שלא ישנתי כדי לוודא שאתה מתעורר, וחלילה אתה לא פוגע בכבודו של הרב. ואני נוסע לשם, לירושלים. באמת הייתה פגישה יוצאת מן הכלל. היה לי הכבוד לשבת, להתפלל, לעלות לתורה וללכת עם הרב לחדרו. ובהזדמנות הזאת שאלתי אותו על הגיס שלי שנהרג בתאונה לפני כחודש, פרופ' יורם מערבי.
מהדסה הר הצופים. הוא גיסי, הרי אנחנו נשואים לשתי אחיות. והוא אמר לי: אוה, אני זוכר את הרב מערבי, המקובל מערבי. זה הנכד שלו, הוא הסבא רבא שלו. והרגשתי באמת תחושה של התעלות. והוא כמובן ידע שאני ראש העיר וגם נבר קצת, אמר לי: אני רואה שלמדת באוניברסיטה יהדות לתואר ראשון, אמרתי לו: גם תואר שני. אמר לי: וכמה שנים לומדים גם לתואר ראשון וגם לתואר שני? אמרתי: כבוד הרב, חמש שנים למדתי. אז הוא מסתכל עליי ובדרך של הלצה אומר לי: היית בא אצלי – חודשיים היית לומד הכול. זה היה כל כך נעים וכל כך מכובד.
אני רוצה להגיד, הזכירו כאן את כל היכולת שלו להתיר, וזאת יכולת ששמורה רק לחכמים בני חכמים. רק מי שיודע ומכיר את הכול יכול למצוא ויש לו הזכות להתיר בסוגיות כאלה של עגונות וכו'. העולים מהודו, בני ישראל שעלו מבומביי וכלכותה והיה ספק ביהדותם – זה לא התחיל אצל האתיופים – היה ספק ביהדותם כי הם לא עשו ייבום וחליצה, והטילו ספק. הוא זה שפנו אליו הרבנים ואנשים שאחראים לעלייה. פנו אליו והוא זה שהתיר ואמר להם: כשרים הם בעדת בני ישראל.
אז באמת, זכר צדיק לברכה. ואלה באמת הרגעים – אני מודה לכם על הצעת החוק הזאת. אלה הרגעים שיש קונסנזוס, שאנחנו יכולים להפסיק להתנצח כמו תרנגולים ולנקר אחד במוחו של השני. זה רגע של קונסנזוס. תודה רבה לכם.
577 מילים של מאיר כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.