קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כן. אדוני היושב-ראש, חברותיי וחבריי לכנסת, אדוני השר, אזרחי ישראל, משהו לא טוב קורה לנו מאז 7 באוקטובר – למעשה הפוך בדיוק ממה שאמור היה לקרות לנו. במערכת הבין-לאומית יש בריתות ויש אינטרסים ויש לחצים, ואי-אפשר שלא לתמרן בה. אני לא מאלה שאומרים: אסור להתחשב בכלום. ברור שיש לחצים ויש אינטריגות, וזה הסדר הרגיל. אבל יש רגעים בתולדות עם, אדוני היושב-ראש, שהוא מגיע לגבול שאסור לו לעבור אותו, והחשבון צריך להיות חשבון אחר. וזה היה אחד הרגעים, 7 באוקטובר – הרגע שבו הושפלנו, שבו נאנסנו, שבו נטבחנו לעיני העולם כולו. ומאז, במקום לצאת בהתקפה חריפה על זכותנו – למעשה על חובתנו – לכלות את הרע בעולם, אנחנו כל הזמן בהתנצלות, כל הזמן מגמגמים, כל הזמן מתנצלים על כך שאנחנו מכים את אויבינו, על כך שאנחנו לא נותנים להם להשלים את המלאכה. אנחנו כל הזמן מצטדקים: הינה, אנחנו מעבירים סיוע הומניטרי לאוכלוסייה שרובה ככולה רחוקה מהמושג הומניזם או הומניטריות. סוג של מצב נפשי כמו שאנחנו אלפיים שנה התחננו – קיווינו שהציונות תוציא אותנו מהמצב הזה, מהמצב הפתולוגי הזה של עבדים, של גלות. וקורה לנו הפוך: אנחנו משנים את השיר לאירוויזיון כדי להצטרף לסלון האירופי; אנחנו שותקים כשיש מצור אנטישמי עלינו בבאב אל-מנדב. כל האוניות עוברות, רק האונייה הישראלית לא עוברת – אנחנו שותקים; אנחנו לא אומרים בהאג שעזה היא הארץ שלנו, שהייתה בה קהילה יהודית, ששמעון החשמונאי הקים בה קהילה יהודית, שלא ארץ נוכרייה לקחנו ולא ברכוש נוכרי משלנו. אנחנו לא אומרים את זה בהאג; אנחנו לא תובעים בהאג את איראן, את דרום אפריקה. אנחנו שותקים. ואנחנו שותקים כי איבדנו את ההדר. יש לנו כוח, יש לנו כוח צבאי, יש לנו כוח כלכלי, אבל חסר לנו הדר. כאילו הפנמנו, הסכמנו בשתיקה להיות מנודים. הסכמנו ליחס הזה, כאילו היהודים הם מצורעים.
וזה קרה פעם אחת – זה הסיפור שרציתי לומר קודם – לתלמיד של ז'בוטינסקי שחינך אותנו להדר, לראש הממשלה בגין. אחרי ההחלטה שעברה כאן בכנסת על החלת הריבונות על רמת הגולן, בדצמבר 1981, ממשל רייגן הגיב בחומרה. הוא השעה את מזכר ההבנה ואמר שהוא יפסיק את הרכש של 300 מיליון דולר – את הסיוע לרכש של הנשק. בגין זימן את השגריר האמריקאי לואיס, ואני מצטט, הוא הודיע לו: "איננו וסלים שלכם, איננו רפובליקת בננות". הוא אמר לאריה נאור: תצא החוצה לעיתונאים, תקריא את ההודעה שלי. וההודעה כללה שישראל ביטלה את מזכר ההבנה. ואני אומר את זה כאן כיוון שרק עם שמכבד את עצמו ואת ריבונותו ודורש מאחרים להתייחס אליו בכבוד, הוא מכונן את היחס הנכון בין עמים. ולשתוק זו לא אופציה. כי ז'בוטינסקי אמר: "כי שקט הוא רפש", ואת הרפש הזה אנחנו צריכים להפסיק. תודה.
414 מילים של עמית הלוי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.