כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, כמו הברירה שמציב מורפיוס בפני ניאו עם הגלולה האדומה והכחולה, או למי שמעדיפים את זה בגרסה התנ"כית – כמו הברירה שמציב בפנינו אלוהים בין הטוב ובין הרע – גם אנחנו נמצאים כרגע בנקודת הכרעה: מצד אחד, אפשר להמשיך באותה הדרך בעיניים עצומות. להמשיך כאילו אם רק נוסיף ללכת כעיוורים אחרי נתניהו אז נקבל תוצאה שונה מזו שקיבלנו ממנו בשנה האחרונה; תוצאה שונה מזו שפוררה לנו את המדינה ואז שרפה, אנסה, רצחה, חטפה והתפוצצה לנו בפנים. להמשיך כאילו כל הרע מכל מאחורינו; להמשיך כאילו לא יכול להתרחש עלינו מצפון אסון קשה יותר מזה שכבר קרה לנו בדרום. ומצד שני, אפשר להתעורר ולהתפכח. אפשר להסתכל למציאות בעיניים, להבין שההישגים המדהימים של החיילים שלנו לעולם לא יצליחו לחפות על היעדר אסטרטגיה ומנהיגות מלמעלה; להבין שמי שמנהיג כרגע את הממלכה נאמן קודם כול לעצמו – זו האמת – ורק אחר כך, אם בכלל, לעתיד המדינה; להבין שאם מי שמתווה את המדיניות לא יודע לאן הולכים, אז כל דרך שבה נלך תוביל בהכרח לשום מקום, או גרוע מכך, תוביל אותנו מטה-מטה במורד התהום; להבין שאפשר אחרת, וזה עניין של בחירה.
כשהנהג מאיים לגרור את כולנו לשוליים, כשאין לו מושג בכלל מה היעד וכשהוא מתכחש לחלוטין לתנאי הכביש – אסור לחכות לסוף הנסיעה כדי להחליף אותו. אסור. במצב כזה זה לא חוסר אחריות להחליף את הממשלה תוך כדי מלחמה, אלא במצב כזה זה חוסר אחריות להשאיר אותה. אנחנו צריכים להסתכל למציאות בעיניים, אסור להמשיך להתעלם ממנה, הגיע הזמן לבחור.
237 מילים של מירב כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.