כבוד היושב-ראש, כנראה המצב שאנחנו שרויים בו, מצב המלחמה וכל הקשיים שקיימים, גם הרגשות של משפחות החטופים וכל מי שקשור לזה והכאב שכולם מרגישים, קצת גורם לעיוורון – עיוורון שהאוכלוסייה לא מצליחה לראות מעבר לכאב המוצדק, הפנימי, הישראלי, אבל שלא גורם לאף אחד להסתכל קצת יותר רחוק ולראות מה מתחולל תחת מעטה המלחמה הארורה הזו.
תחת מעטה המלחמה הארורה הזו מעבירים חוקים שלא מביישים את המשטרים הכי אפלים והכי פשיסטים בכל מדינה. באים ומעבירים את החוקים האלה במחטף, ומנצלים את "המצב הרגשי של האומה" כדי להעביר את החוקים האלה, את הפחד האמיתי הקיים, את הקושי הקיים אצל כל אזרחי המדינה, את חוסר הביטחון. כשבעצם, אותם אנשים שמעבירים את החוק היום אחראים על חוסר הביטחון הזה, אם במישרין או בעקיפין – אם בזה שהם הזניחו את ביטחון האזרחים, או בזה שהם מנעו איזשהו הסדר פוליטי שיכול באמת להבטיח את ביטחונם של האזרחים הישראלים.
תחת המעטה של המלחמה הזו מעבירים את חוק האזרחות אפילו בלי לקיים דיון כמו שצריך. בבוקר דנים בזה בוועדה, בזמן ש-20 ועדות מתקיימות באותו הזמן, ואחר כך מעלים את זה למליאה עוד באותו יום כדי לא לאפשר אפילו שיח על זה בציבוריות הישראלית. ועוד מביאים את שלושת החוקים האלה שמדברים על אי-החזרת – ילד שזורק אבן ומכריזים על זה שהמטרות שלו היו ביטחוניות – אסור לו לחזור לבית שלו, אבל מתנחל שהתנחל ליד הבית, גנב את האדמה, גנב את המקום, את המולדת, יושב שם – בגללו אי-אפשר לחזור הביתה.
אני חושבת שהגיע הזמן להתעורר מהעיוורון הזה, לשאול לאן דוהרת החברה הישראלית, לאיזה בוקר נקום לאחר המלחמה הזו – נסתכל אחד בשני ולא נכיר אחד את השני, ולא נכיר את המציאות שנוצרה תחת מעטה המלחמה האכזרית הזו.
268 מילים של עאידה תומא סלימאן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.