קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אדוני השר, אני מתנצל בפניך, אדוני היושב-ראש, ששכחתי להביא את הספר שהתכוונתי להמשיך בו.
עד עכשיו, כן. בחוק הבא אני אמשיך להקריא. אבל בגלל שהכול – – –
אני חושב שזה ספר מאוד מאוד מעניין. לשמחתי, אחד המאמרים – וזה ספר של 75 מאמרים, בערך שלושה-ארבעה עמודים כל מאמר, על מה שצריך להיות פה עכשיו, על לאן צריכים לכוון.
לא, עכשיו מה הבעיה? הוא נגע בזה ברמה האישית, כי את אחד הפרקים כתב גיסו. אז – – –
מה שהיה מעניין זה שאני מקריא משהו, והוא מתחיל להגיד איזה פסיקה של הרב משאש. ובפרק הבא אחריו מייד הכותב מדבר על אותם דברים ממש, כאילו הוא קרוב משפחה של הכותב, ואכן התגלה שהוא קרוב משפחה של הכותב.
אנחנו נביא לפיליבסטר הבא, אל תדאגי. אני רואה שעוד יש לנו פה עוד ערב ארוך.
הרב משאש. ממך אני לא הייתי מצפה.
ממך לא הייתי מצפה לכזה זלזול ברב משאש.
תגיד, השתגעת? הפוך, בדיוק הפוך.
אבל בסדר, מה שקורה פה, בגלל שהכול נובע ממגילת העצמאות, אנחנו נתחיל להקריא. בואו נראה כמה פעמים נקרא ביממה הקרובה.
"בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי. לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.
מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו יישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקדמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית.
בשנת תרנ"ז (1897) נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודית תיאודור הרצל והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו".
315 מילים של מתן כהנא. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.