קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תמיד יש לנו רוב, נאור, תתרגל לזה. תתרגלו, לא יהיה שוני. היום יש לי מצב רוח. מה אתה אומר, טופורובסקי?
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה להגיד לכם ולדבר אולי על איזה נושא שכבר לא תופס כל כך כותרות. לפני יומיים אני נחשפתי לסרטון מחריד, מזעזע, של ילדה יהודייה כבת עשרה מותקפת באלימות בלתי נתפסת על ידי ילדי מסתננים בדרום תל אביב, ילדים אריתריאים, שפשוט מכים אותה נמרצות, מקללים אותה, משפילים אותה, יורקים עליה ואומרים לה בסרטון, תוך כדי שהם מכים אותה, שהם עושים את זה כי היא יהודייה וכי היא באזור שלהם, במדינת דרום תל אביב. אני יודעת שהנושא של הכיבוש במדינת דרום תל אביב ככה קצת דעך, ואני יודעת שהופחה תקווה לא קטנה בקרב ליבם של תושבי השכונות הכבושות – לא רק בדרום תל אביב אלא בכלל ברחבי מדינת ישראל – על כך שברגע שהרפורמה המשפטית תעבור, בית המשפט העליון כבר לא יוכל להעדיף זכויות של מסתננים בלתי חוקיים על פני נשים יהודיות, על פני נערות, על פני משפחות שנגזל מהן כל צלם אנוש בשכונה שלהן ובבית שלהן.
כשאני ראיתי את הסרטון הזה, וראיתי אותו פעמיים, לא רק שהצטמררתי וכעסתי וכאב לי, אלא בעיקר בעיקר הרגשתי בושה על כך – לא על כך שלא הצלחנו להעביר את הרפורמה הזו, כי את זה אני יודעת למה, ואני יודעת היטב, אלא על כך שעל זה אף אחד לא יצא להפגנה. על זה אף אחד לא ידבר. על זה אף אחד לא יכאב. על זה אותם פלורליסטים, ליברלים, הומניים, יפי נפש למיניהם, אנשים – בעלי הדעה, מה שנקרא – אותם זה לא יעניין. זה בחצר האחורית שלהם. אבל את רוטמן הם יתקפו, הם ישחיתו לו את האוטו; את חבר הכנסת משה סעדה הם יקללו, נכון; אותי הם ישמיצו במילים שאני לא אחזור עליהן מפאת כבוד הכנסת וכבוד הצופים שבנו. בלי סוף גידופים וקללות והשמצות, אבל לזה התרגלנו.
ואז אני שואלת את עצמי, אני אומרת – ודיברתי היום עם חברי הכנסת הערבים, סיפרתי להם על הסיפור הזה ואמרתי להם: אפילו בין אויבים, אפילו בין אויבים יש כבוד. אבל כאן, מי שאמורים להיות אחים שלנו רק בעלי דעה שונה, לא האויבים שלנו – להם כבר אין כבוד. עכשיו אתה רואה, חבר הכנסת רוט, אני מדברת רגוע, נכון? אני מסתכלת עליך. אבל אני יכולה להגיד לך שאם היית תופס אותי בזמן המאבק בהסתננות הבלתי-חוקית, בתור מי שגדלה בדרום תל אביב ורואה ממש בלבן של העיניים את מה שהיה קורה שם, לא הייתי מדברת ככה. זה מאבק פוצע. זה מאבק כואב. ובמה אני נתקלתי? אני נתקלתי בשופטים בבית המשפט העליון שאמרו לי: רגע, רגע, לך ולקשישות שגרות שם לא מגיע סעד. למי כן מגיע? מגיע למסתננים הבלתי-חוקיים, שצריך לדאוג להם איך לפתח תחביבים, איך לפתח זוגיות. הוא ממש אמר את זה בפסיקה שלו. לא עניינה אותו האישה שנרצחה, גם לא הילדה שנאנסה. גם הילדה שהוכתה עד זוב דם לא עניינה אותו.
ולכן אני אומרת ואני מסתכלת היום – אדוני היושב-ראש, אני לא שומעת את עצמי.
לא, ואחרי זה שואלים למה אני צועקת, אתה מבין? זה לא באשמתי. באשמת חבריי.
את זה תמיד אמרתי. תמיד. אבל עכשיו ברצינות, אנחנו עדים המון לנערים ונערות שמתאבדים ומתאבדות בתקופה האחרונה אל מול חרם חברתי קשה מנשוא. קשה מנשוא. והסרטון האלים הזה שבו ראיתי ילדי מסתננים אריתריאים תוקפים ילדה הזכיר לי עוד מאבק שבו אנחנו נאבקים בעוד חזית, של ילדים שסובלים משיימינג ומחרמות אין-סופיים, ואין כלים, אין כלים מספיק טובים להרתיע את בני הנוער ולהפסיק עם זה.
אני, מייד עם כניסתי לכנסת, כבר לפני שלוש שנים, הגשתי הצעת חוק למניעת חרמות ושיימינג. הצעת החוק לא עברה, לצערי, עד שהגענו להסכמות עם משרד החינוך. אז כמובן שהגיעה ממשלתו של בנט-לפיד, וזה עבר כרפורמה, אני חייבת לציין, תחת משרדה של יפעת שאשא ביטון, ועכשיו כמובן זה אבד, כי זו דרכן של רפורמות. עכשיו פונים אליי לא מעט אנשים בימים האחרונים ושואלים מה עם החוק הזה. נכון שאני היום השרה לקידום מעמד האישה, אבל זה לא סותר את העובדה שצריך לדאוג לבני ובנות הנוער וצריך לדאוג לנוער בסיכון, וצריך להפסיק – חבר הכנסת אלמוג כהן, אנחנו דיברנו על זה. חבר הכנסת אלמוג כהן, חבר הכנסת אלמוג כהן, אני מדברת על הצעת החוק שאולי אתה תגיש, בעזרת השם – –
– – הצעת החוק שהגשתי נגד חרמות ושיימינג. אני אספר לכם – – –
אז אני רוצה לספר לכם שהצעת החוק הזאת, שעליה דנתי עם שר החינוך יואב קיש – אני רוצה לספר לכם שאלמוג מתקשר אליי לפני כמה ימים ואומר לי: מאי, מה עם הצעת החוק הזאת?
בעקבות עוד התאבדות, של עוד ילדה בת 14 לפני כמה ימים. מקרים חמורים. אני רוצה שתבינו, אנחנו מאבדים בני ובנות נוער על כלום ושום דבר, ואני לא סתם אומרת את זה ככה, על כלום ושום דבר – על כך שאין לנו מספיק יועצים ויועצות, שאין לנו אנשים עם כלים מתאימים להיות בתוך בתי הספר; כן, להיות בתוך קבוצות ווטסאפ; כן, לתת עונשים מתאימים; כן, להטיל סנקציות ולעצור את הדבר הקשה הזה. אנחנו עסוקים במלחמות בינינו, מלחמות אחים, מה שנקרא; אנחנו עסוקים בזה שאנחנו מוצאים אין-ספור – של משטרה וכוחות אבטחה מתחת לבתים של שרים ומתחת לבתים של חברי כנסת כי אנרכיסטים שאיבדו כל רסן החליטו שזה בסדר לתקוף חברי כנסת פנים מול פנים, פשוט משוללי רסן. ואז אנחנו שואלים את עצמנו למה בני ובנות נוער חושבים שזה בסדר בתוך הספר לתקוף מורים ומורות ולתקוף תלמידים ותלמידות ולהתעלל בהם ולהטיל עליהם את מימיהם ולירוק עליהם ולקלל אותם ולהכות אותם נמרצות. איך הם לא יגידו את זה אם רואים את ההורים שלהם נלחמים באחים שלהם? לכן, אני רוצה להגיד לכם שאני מאוד מקווה שהחוק הזה יקודם, ואני מאוד מקווה שהרפורמה המשפטית תעבור, ואני מאוד מקווה שבעזרת השם כולנו נזכור שאחים אנחנו. תודה רבה.
914 מילים של מאי גולן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.