קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, כבוד השר, כנסת נכבדה, כבוד היושב-ראש, ברצוני להקריא פוסט של אבישי זלינגר, אבא של בן זלינגר, ילד עיוור בן 17, פוסט שעלה ברשתות החברתיות:
לפעמים אני לא מאמין שאנחנו בשנת 2023. שמישהו יסביר לי איך יכול להיות שהבן שלי, בן זלינגר, נער בן 17, עיוור, שמלווה על ידי כלבת נחייה, עדיין מסורב כניסה למקומות. איך יכול להיות שהילד, שבסך הכול ביקש להיכנס לסניף של דומינו'ס פיצה, סניף קייזר במודיעין, לאכול פיצה, והסניף לא מרשה לו להיכנס? לא משנה כמה בן יסביר שזו כלבת נחייה, לא משנה שהוא מראה לו תעודה – כלום, לא מוכן. גם לא משנה שאני מתקשר בעצמי לסניף ומנסה להסביר לעובד, אחרי שבן התקשר מושפל – הוא פשוט מגרש אותו מהסניף בבושת פנים. למה? למה? למה? אלוהים, אין לו מספיק אתגרים בחיים? למה הוא חייב להתמודד גם עם השפלות כאלה כל הזמן? מתי אנשים ועסקים ילמדו שכלבת נחייה היא העיניים שלו? היא לא סתם כלבה. הוא לא יכול לקשור אותה בחוץ, הוא תלוי בה ומחובר אליה.
האמת היא שכבר אין לי מילים לתאר את התסכול. תמיד חינכנו את בן להיות עצמאי ומלא ביטחון, לעשות דברים לבד ולאתגר את עצמו, אבל או שעושים בעיות באוטובוסים, או שמעכבים אותו בכניסה לקניון שוב ושוב ושוב, ועכשיו גם לפיצה הוא לא יכול ללכת. אני לא מבין – מה רוצים? שהוא פשוט ישב בבית ולא ילך לשום מקום? או אולי שילך איתנו לכל מקום יד ביד? מתי משהו במדינה הזאת ישתנה כבר?
כבוד היושב-ראש, אני רוצה להגיד למשפחת זלינגר מכאן: הרבה ישתנה במדינה הזאת. כאימא לשתי בנות עיוורות וכאימא לבת שמתנהלת עם כלב נחייה, הקטסטרופה הזו, האבסורד הזה שבו אנשים ובמיוחד עסקים עדיין לא מסוגלים להבין שעל פי חוק, הם מחויבים להכניס את האדם ביחד עם כלב הנחייה – כן, כלב נחייה הוא העיניים שלו. זה כמו שבן אדם ילך עם ריאה, שהולך עם צנתר וכו'. אין שום סיבה להשפיל את הילד הזה, למנוע ממנו להיכנס עם כלב נחייה. אני יכולה להגיד לאדוני שגם אני חוויתי את זה עם בתי, אם זה במוניות, אם זה באוטובוסים, ונכון שהיום אפשר לתבוע בסכום של עד 50,000, אבל האבסורד הוא שאחר כך הנהגים היו מתקשרים ומתחננים: אל תגישו נגדי תביעה.
ולכן, אדוני, יש בכוונתי לפנות בהקדם למשרד הרווחה ולהוכיח ולהכריח כל עסק – כפי שהיום מחויב לדווח ולהסביר על פגיעות מיניות, כך ייעשה עם נגישות, ולא יימנע משום אדם עם מגבלה להתנהל עם האבזור שהוא צריך. תודה.
384 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.