קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, כבוד השרים, אז מה השעה עכשיו, כבוד היושב-ראש? אני לא רואה שעונים. אמסלם לא נמצא עם השעון.
כנסת נכבדה, אנחנו מבלים שעות על גבי שעות על גבי שעות וימים ולילות על ההפיכה שבפתח, ובדרך אנחנו קצת מפספסים למה בעצם אנחנו נמצאים פה ובשביל מי אנחנו נמצאים פה. היום נפגשתי עם נציגים של פורום החירשים. שוחחנו ורציתי באמת להבין במה אפשר לסייע. היה עצוב לי לשמוע שבעצם יש להם רק דרישה אחת – שינגישו להם את התוכניות, ועצוב יותר – שאני מגלה שערוץ הכנסת לא מונגש. כרגע למשל אנחנו מדברים, וגם עם התוכניות, אדוני, עוברים בשידור חי, אז לא, אין מתרגמת לשפת הסימנים, ולא ברור לי איך בכנסת ישראל אין תרגום לשפת הסימנים. יש להם את הזכות לשבת ולצפות ולשמוע מה יש להגיד כאן, וזה לא קורה, וזה לא קורה בבתי חולים וזה לא קורה בבתי משפט וזה לא קורה בעוד הרבה מאוד מקומות ציבוריים. ולאוכלוסיית החירשים מגיע, מגיע להם.
זימנתי מחר דיון מיוחד, דחוף, בוועדת העבודה והרווחה, שוב, על הנגשה. האבסורד הוא שאוטובוסים עירוניים מונגשים, הרכבת מונגשת, אבל אוטובוסים בין-עירוניים לא מונגשים. זאת אומרת, כשמי שיושב על כיסא גלגלים או צריך איזושהי הנגשה, צריך לנסוע באוטובוס עירוני, להגיע לרכבת, ומשם לנסוע ליעד שלו ושוב להתחלף. ואני חושבת לעצמי, איזה טיפשי זה. אם מצליחים להנגיש אוטובוסים עירוניים, איך קורה שבין-עירוניים לא מונגשים? מדוע אותם אנשים עם צרכים מיוחדים צריכים להמשיך להיות מטורטרים? בנסיעות שיכולות להיות שעה הם צריכים קודם כול לנסוע עם העירוני, ולהמשיך לרכבת – מה שהופך את זה לארוך יותר, יקר יותר, והכי חשוב: לא מונגש. הגיע הזמן שנתחיל להקל על האנשים המיוחדים האלה ולפעול להנגשה של כל מה שצריך, גם לקהילת החירשים וגם למיוחדים שצריכים הנגשה בתחבורה עירונית. תודה.
275 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.