קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני יושב-ראש הישיבה, כנסת נכבדה, כבוד השר, באתי מבית שבו אימא, זיכרונה לברכה, שירתה בצבא, ולא סתם שירתה בצבא אלא גם הייתה קצינה. יש לי הערכה רבה לכל בת שמחליטה לשרת בצה"ל, ולעולם לא אתייחס אליהן בפטרונות. אבל דווקא בשל כך, לא ברורה לי אותה מדיניות של כפייה כלפי בנות ישראל שמחליטות לקיים את הוראת הרבנות הראשית שבנות לא מתגייסות לצבא. איפה נשמע שמדינת ישראל מנהיגה דתומטר? קובעת איזו בת דתייה יותר, איזו בת דתייה פחות? איפה נשמע שלוקחים את בנות ישראל לכלא וכופין אותן? איפה נשמע שלוקחים ציבורים שלמים ומנסים להשליט עליהם השקפת עולם שמנוגדת לאמונה שלהם, מנוגדת להוראות חוק מפורשות, למושכלות יסוד שקיבלו כאן עוד בקום המדינה?
כעו"ד, לא פעם ולא פעמיים הבנות האלה הגיעו אליי למשרד, בנות שעברו השפלה, פלישה למרחב הציבורי שלהן, חקירות שתי-וערב.
לפרטי שלהן, נכון. חקירות שתי-וערב. לכל אלה – על מה? בגין מה? ראיתי והרגשתי, אדוני היושב-ראש, את המצוקה, את הכאב.
ואני שואל את חברת הכנסת מיכל רוזין, שנמצאת כאן, את גבי לסקי, את תמר זנדברג, את כל אותן חברות כנסת שרוממות זכויות האישה בגרונן – מיכל, את יכולה להסתכל דקה, לשמוע? הרי זכויות הנשים בגרונך, את כל הזמן צועקת עליהן, את כל הזמן בא לכאן ומדברת בשם.
אתה לא היית מרוכז, אדוני. אתה כנראה התעסקת בלדבר, לא שמעת.
אימא שלי הייתה קצינה בצבא, ודווקא בגלל שאימא הייתה קצינה בצבא, אני שואל אתכם – אני שואל את מיכל, שעכשיו בורחת, כי אין לה מה לענות, היא יודעת שאין לה מה לענות: אם אתן, זכויות הנשים בגרונכן, למה אתן לא מגוננות על הבנות הללו שעוברות השפלה, שעוברות פגיעה? איפה אתן? כשזה לא נוח לכן – אז פתאום נעלמו העקרונות. תודה רבה.
267 מילים של איתמר בן גביר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.