קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד יושב-ראש הכנסת, חבריי הנכבדים, היום בוועדת הכספים אחד הנושאים היה פיצוי לנפגעי האסון במירון. כבר ביום 24 במאי שלח מאיר שפיגלר, מנכ"ל הביטוח הלאומי, הצעה ליושב-ראש הוועדה הקודם הרב גפני, טיוטת עקרונות למתווה – מתווה שעליו ממליץ הביטוח הלאומי כסיוע לנפגעי אסונות לאומיים. המתווה מתבסס על עקרונות ההסדר שגובש בוועדה הציבורית שהוקמה מכוח סיוע לנפגעי אסון ורסאי.
לצערי, ההסדר לא כולל את התחום הנפשי. אחד האנשים שהיה בוועדה היה בעצם אח שכול, שסיפר על טלפון שהוא קיבל מאב ששני בניו היו באסון – אחד נהרג ואחד נפצע. מאז ועד היום, בכל לילה הוא מתעורר בזיעה קרה, רץ למיטה של הילד ומרים את השמיכה לראות אם הילד נושם. הוא נמצא בסוג של טראומה ולא מסוגל לצאת ממנה, לא הוא ולא הילד. הוא מספר שבמקרה יש לו איזו קצבה, שממנה הוא יכול לקבל טיפול פרטי שיעזור לו ויסייע לו לצאת מהטראומה הזו, שהוא לא מצליח לצאת ממנה בכוחות עצמו, וגם לא הילד, וזה עולה לו הון. אבל זה רק הוא. כל יתר המשפחות נשארות ללא תמיכה. אני לא מדברת כרגע על סיוע כספי, אני מדברת על סיוע נפשי, על תמיכה. הם צריכים להתמודד עם האסון הזה בכל יום מחדש.
השר מאיר כהן הציע, תוך כדי השיח: בואו נעלה להם את הקצבה אולי ב-4,000 או 5,000 שקל, כדי שיהיה להם כסף לממן את אותה עזרה נפשית. אמרתי לו, ואני חוזרת פה על מה שאמרתי שם, שגם אם היינו מוסיפים להם 10,000 שקל, אין מספיק פסיכולוגים ציבוריים. הפסיכולוגיה הציבורית בקריסה. פשוט קריסה. בכלל, כל מערכת בריאות הנפש נמצאת בקריסה – לפני הקורונה, לפני אסון מירון; עכשיו, כשמתווספים כל האסונות האלה, אין שום מענה. אני קוראת פה גם לשר הבריאות, גם לשר הרווחה, גם לשר האוצר: להכניס את היד לכיס, לכיס של כולנו, ולהתחיל לרפא את התחום של בריאות הנפש. תודה.
287 מילים של מיכל מרים וולדיגר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.