אנחנו כל כך דומים? כבר חשבתי שהתבלבלת. תתחיל לי, בבקשה.
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אדוני השר, אני חייב לשאול את חברי הקואליציה: כמה רשעות יש בכם?
עד כמה השלטון חשוב לכם כדי שתמנעו מניצולי שואה להצביע, אולי בפעם האחרונה, רק בגלל שאתם חושבים שההצבעה שלהם היא לא בהכרח לאחת ממפלגות הקואליציה? מאיפה הרשעות הזאת למנוע מדיירי הדיור המוגן, בתי אבות של משרד הרווחה, של משרד השיכון, של משרד הקליטה, אוכלוסייה שחיה מהבטחת הכנסה, קצבת זקנה, שנכנסה למוסדות האלה גם כשהם עצמאיים ועוד לא סיעודיים, חלקם הגיעו כבר לגיל 90 ומעלה, אפילו עם מטפל או מטפלת זרה, בקושי הולכים, חלקם נעזרים גם בעזרים נוספים כדי להתנייד – ואתם מונעים מהם את האפשרות להצביע?
ואני שואל את עצמי, על מה ולמה? הרי עשו את זה בשתי מערכות הבחירות הקודמות. במערכת הבחירות האחרונה ברשויות המקומיות הליכוד דרשה שזה מה שיהיה, כי היא הבינה, היא חשבה שאולי זה יסייע לחלק מהמועמדים שלה. הפטנט שפה בוחרים איפה ימקמו את הקלפי לפי זהות המצביעים זה הפטנט הכי לא דמוקרטי, שאתם המצאתם כדי לקבוע, מה שנקרא: אם הם לא מצביעים לנו, נמנע מהם את הזכות להצביע. אבל לקחת דווקא את האוכלוסייה הזאת, את האוכלוסייה המבוגרת, את הקשישים ואת ניצולי השואה ולמנוע מהם את האפשרות להצביע – אין רשעות גדולה מזאת.
וזה מתחבר, אני חייב לומר, לדיון שניהלנו היום בוועדת הכנסת על חוק-היסוד המכונן שאתם כרגע עוסקים בו מסביב לשעון, חוק-יסוד: לימוד התורה. באים הלומי הקרב דיון אחרי דיון אחרי דיון. לא רוצים להיכנס לכל האירוע הפוליטי; אומרים: תדאגו לנו בתוך החוק הזה. תכניסו אותנו לתוך החוק הזה. תנסחו שגם אנחנו, הלומי הקרב, גם נפגעי המלחמה, גם אנחנו ערך, גם למה שאנחנו עשינו יש ערך. אתם לא מוכנים לשמוע אפילו על האופציה של להכניס את הנושא הזה. אתם לא מוכנים אפילו לשמוע על כך, כי חס וחלילה חבר הכנסת גפני יתעצבן. כי גפני לא מסכים, אז לא נכניס את הלומי הקרב לתוך החוק.
הינה, אני אומר לכם: אני אגיש הסתייגות בדיוק בנוסח שביקשו אותם הלומי קרב. תהיה לכם הזדמנות להצביע בעד ההסתייגות הזאת, להעביר אותה במליאה, ולפחות אולי את החלק הזה תתקנו.
ולגבי חוק הבחירות – ובזה אני אסיים – זאת הפעם הראשונה, אדוני היושב-ראש, שחוק בחירות עובר בלי שיש הסכמה מקיר לקיר, רק בגלל שעסוקים במניעת הצבעה מאנשים שזאת אולי הפעם האחרונה שהם יצביעו.
367 מילים של עודד פורר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.