אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברות וחברי כנסת נכבדים. אחרי ששמענו שלפני 54 שנים הוא עמד בפקק או לא עמד בפקק, אני חייב להגיד, טלי, שמה שאותי כן הדאיג וכן עשה עליי רושם מאוד מאוד רע, עם תחושה מאוד קשה – כששאלו את ראש הממשלה: מה קרה לך מאז, מה השתנה מאז 7 באוקטובר, מה השתנה בך? הוא אמר: רזיתי, ירדתי במשקל. זה הניתוק הגדול. אני יודע שאצל כל אחד מאיתנו, אני חושב שגם אצלך, אצל כל אחד מאיתנו, 7 באוקטובר, עש משהו בתודעה שלנו, במחשבה שלנו, בהתייחסות שלנו לסביבה, בהתייחסות שלנו לשאלות, לשאלות מאוד משמעותיות - -
- - על החיים שלנו במדינה הזאת. זה הניתוק מבחינתי.
עכשיו אני רוצה להתייחס להצעת החוק. שמחה, חבר הכנסת שמחה, יושב-ראש הוועדה, לי באמת לא ברור מה הוויכוח שהיה שם. לא הייתי בוועדה. אני חושב שאחד הדברים שהיו חייבים להשאיר זה את הקלפיות בתוך בתי האבות. ממה נפשנו, למה הוציאו דבר כזה? גם בהנחה שעשו את זה כהוראת שעה בקורונה, אני חייב להעיד שאני פעם בשבוע נוסע לבית אבות לבקר בת משפחה שלי, ואני רואה שם אנשים שהם לא סיעודיים אבל הם בני 90 ובני 85 ובני 95, שייבדלו לחיים ארוכים. והאנשים האלה יכולים להתנועע בתוך בית האבות, לעלות במעלית ולרדת, אבל לנסוע לקלפי הם לא יוכלו. ולו בגלל הספק שקיים בזה שחלקם, אנחנו מונעים מהם את האפשרות או את ההזדמנות או את הזכות הבסיסית ללכת להצביע, שמחה, לא היה צריך להתווכח על זה, לא היה צריך להתווכח על זה.
אגב, אם אני הייתי שם, כן הייתי מאשר לאותם 200 בנות שירות להצביע, זה לא מפריע. אם זה היה שקול כנגד זה. אני אצביע כנגד ההצעה הזאת, כי זאת הצעה, עודד פורר, שיש בה דבר שהוא לא טוב. אם יש בבית אבות קבוצה של אנשים בני 90 שהם לא סיעודיים אבל הם לא יוכלו לצאת מבית האבות וללכת לקלפי רחוקה – מספיק שתהיה רחוקה חצי קילומטר – צריך לשנות את זה. אני מאוד מקווה שבדיוני הוועדה אנחנו נצליח לשנות את זה ולהחזיר את הקלפיות, תודה, אדוני.
323 מילים של מאיר כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.