אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כנסת נכבדה, לו היינו חוזרים שלוש שנים אחורה ומספרים לכם על שעה אחת מהיום-יום של הממשלה הזאת, האדמה הייתה בוערת. כל מהלך מושחת, כל מינוי מקורב, כל חייל שנופל, אזרח שנפגע מכטב"ם, כל התקפה אלימה של שרים נגד מוסד ממלכתי או נגד חלק נרחב מהאוכלוסייה היה מחזיק בפני עצמו גל מחאות זועם ברחובות. פעם היינו תופסים את הראש ושואלים: איך זה קורה במדינת ישראל שלנו, הדמוקרטית, הליברלית, חפצת החיים? איך הממשלה שאנחנו בחרנו מזלזלת ככה בציבור? הרי זה לא ייתכן. אבל היום, זה עצוב להגיד, כלום כבר לא מפתיע אותנו. הרגלתם אותנו לשחיתות, לתיק פלילי לכל שר; הרגלתם אותנו להרס מכוון של מוסדות המדינה, להשתלחויות ברמטכ"ל, ביועצים משפטיים, בעובדי מדינה מסורים שקמים כל בוקר כדי לעבוד בשביל הציבור.
ופסגת הטירוף, לפחות בינתיים, הגיעה השבוע, אחרי שאמרתם – ממשלת ישראל הצביעה על כך – כל מה שאפשר להגיד על השופטים כבר אמרתם, וניסיתם להשתלט על בית המשפט העליון. אחרי כל זה, הממשלה הזו הודיעה רשמית בריש גלי: לא לציית לפסיקת בג"ץ. הגיע הזמן למשבר חוקתי מכוון.
פיתחתם שכרון כוח, איבדתם כל מעצור. אתם בטוחים שאתם כבר יכולים לעשות הכול, שלא צריך לתת דין וחשבון לאף אחד – לא לחוק, לא לכללי המשחק, לא למגבלות הכוח. ולפעמים אני תוהה לעצמי: מה בכלל הופך את המדינה הזאת למדינת חוק? אם לא מצייתים לחוק ולא לפסיקות בית משפט, אז מה אנחנו?
והמזל הגדול שלנו, המזל הגדול של אזרחי ישראל הוא שאתם מתנהלים כל כך עקום, שאתם פשוט לא יודעים לעבוד, ולכן שום דבר לא ממש מצליח לכם. אין לכם הישג אחד – לא לציבור, אבל גם לא לבייס. הבאתם עלינו רק אלפי הרוגים, אלפי משפחות שכולות חדשות, ועם מקוטב, מפולג, משוסה ומיואש. עם שתוהה איך ממשיכים מכאן.
והציבור אולי שקט היום יותר מתחילת הקדנציה, הוא אולי עייף יותר וכואב יותר, אבל הוא לא עיוור. הוא מבין את גודל השעה, הוא מבין את המשמעות העצומה של הדקה שבה הוא ייכנס לקלפי בבחירות הקרובות. אז, חבריי בקואליציה, רק תכירו בעובדה שהציבור יבוא איתכם חשבון פוליטי בבחירות הקרובות. העם הזה הוא עם חכם והוא חזק מכם.
אני מסיים, אדוני. המדינה הזאת יציבה ושורשית הרבה יותר מהממשלה החולפת הזאת. ואנחנו נתקן את ההרס, נשקם את המוסדות, ונחזיר את המדינה הזו למסלול של שפיות, דמוקרטיה ותקווה. תודה רבה, אדוני.
365 מילים של איתן גינזבורג. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.