קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב בראש, חיילים יקרים, כנסת נכבדה, משפחות, אחיי ואחיותיי, בהמשך לדברים הנפלאים שאמרו פה כל אחד ואחת מחבריי וחברות הכנסת, אני רוצה להזכיר את גיבור ישראל סמל ראשון אוריה גושן, זיכרונו לברכה. אוריה היה לוחם ביחידה מובחרת. הוא היה תבנית נוף מורשתה של משפחתו. את הכוח הנפשי לשרת בסיירת, כך הוא סיפר, את כושר העמידה ואת החוסן, הוא שאב מסיפור העלייה של הוריו ומשפחתו לארץ ישראל. הוא גדל על ההבנה שחירות יהודית היא דבר שיש להיאבק עליו ושמי שמורשתו רצופה במסירות נפש במדבר לא יירתע מול פני האויב בארץ אבות.
אוריה נהרג בניסיון נועז לחלץ את בני משפחת ביבס, כפי שסיפרה אימו, משבי המפלצות. לוחם צעיר, בן לקהילה שחצתה יבשת כדי להציל את משפחותיה ולהגיע לחוף מבטחים, נכנס בעצמו לתוך התופת כדי להציל משפחה ישראלית אחרת, אם וילדיה הקטנים. אחיי ואחיותיי, אוריה נפל בקרב. הוא נהרג מתוך אותה ערבות הדדית שמחברת את כולנו. נפילתו של אוריה איננה רק כאב של משפחתו, היא עדות חיה לעוצמתה של קהילת יוצאי אתיופיה – קהילה שלא רק חזרה הביתה, אלא כמי שהסתובב וניחם לא מעט מהמשפחות אני יודע שהקהילה הפכה לעמוד התווך המגן על המדינה ועל הבית בגופה. אני מזכיר שוב: המסירות הזו של אוריה ושל חבריו נולדה במדבריות, בכיסופים לירושלים שבלב, והיום אנחנו מתכנסים פה בירושלים, בירת ישראל, על מנת להזכיר את המורשת הזו, שנכתבה בצעדים מלאי תקווה על חולות לוהטים, בצמא, ברעב ובאמונה שאין לה שיעור.
ואני רוצה להזכיר לכולם שכשדוד המלך כתב את תהילים, הוא ממש ראה בעיני רוחו את העלייה של בני אתיופיה. "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", אומר המשורר בתהילים. "יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר" – אני מדלג על פסוק – רעבים "תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו. רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף. ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילם. וידריכם בדרך ישרה ללכת אל עיר מושב". המילים הללו קורמות עור וגידים למול עינינו. אימהות שקרעו את ליבן למול ילדיהן הגוועים; אבות שקברו את יקיריהם בחולות והמשיכו לצעוד דורות על גבי דורות חזרה לפה, למדינת ישראל, לארץ ישראל. וירושלים לא הייתה עבורם רק מושא גיאוגרפי; היא הייתה מהות, כמו שהזכירה קודם חברת הכנסת תמנו שטה. "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלם לא אשקוט".
המסע הזה של יהודי אתיופיה, של אוריה, של חבריו, הוא לא רק המורשת של יוצאי אתיופיה; זו המורשת שלי, זו המורשת של ילדיי. אני רוצה שהם יכירו את הסיפור שלכם, כי הסיפור הוא לא שלכם, הוא שלנו – הוא של עם שחוזר ארצה, הוא של עם שחוזר לירושלים. כמה טוב שהגעתם להזכיר לנו, לעם, שכבר נמצא פה 70 ומשהו שנים, איך נראית גאולה, איך נראים כיסופים לירושלים, איך נראה חיבור למורשת. אתם לא זקוקים לחסד של המדינה. אתם נותנים לנו כוח. אתם מחברים אותנו חזרה למה שלפעמים שכחנו. אנחנו גאים בכם, עם הכאב העצום על כל אחד ואחד שנפל בדרך. אנחנו רוצים שהמורשת שלכם תהפוך להיות המורשת של כל ילד וילד במדינת ישראל, כי אחרת הפאזל הזה לא שלם. התמונה חסרה. הרוח הזו שידעה לנצח את המדבריות ואת הרעב ואת הצמא, זו הרוח שתנצח את החמאס ואת החיזבאללה; זו הרוח שתנצח את חילוקי הדעות שיש בינינו; זו הרוח שבעזרת השם תביא לבניין בית המקדש. תודה רבה לכם.
509 מילים של עמיחי אליהו. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.