יום ירושלים ויום זכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב בראש, חבריי חברי הכנסת, ראש העיר ירושלים, אכן יום חגיגי, יום ירושלים, ואני חושב שיפה לירושלים החיבור שנעשה עם הזיכרון ליהדות אתיופיה, שכיסופיה לירושלים באמת הם אות וסמל דווקא בימים אלה. זה – מצד אחד. מצד שני, האמת היא שקצת קשה לחגוג כשהנתונים מכל כיוון כל כך קשים: נתוני הפשיעה שרק הולכים וגדלים; מצב מערכת החינוך – הזכירו פה את ה-3% הנהדרים במדעים, עד כדי כך שטוען חבר הכנסת פרוש: אם זו ליבה, האם זה שכרה? יש לנו אלימות שמשתוללת; יש שחיתות בממשלה; כתבי אישום נגד עוד ח"כים; יוקר מחיה מאמיר. והצפון, מה נגיד על הצפון? תחת אש.

ולמרות זאת, במסורת היהודית, גם כשהמצב קשה, צריך לחייך ואפילו לצחוק. זה גם קשור לירושלים. אדוני היושב-ראש, תן לי לספר לך סיפור קשה ומקסים כאחד. מסופר בגמרא במסכת מכות על ארבעה חכמים, רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע ורבי עקיבא, שהיו הולכים. בשלב מסוים הם מגיעים לירושלים – זה בחלק השני של הסיפור – מגיעים להר צופים וקורעים את בגדיהם. הם מגיעים להר הבית ורואים שועל יוצא מבית קודשי-הקודשים. הם בוכים, החכמים, אבל רבי עקיבא צוחק. אמרו לו: מה אתה צוחק? אמר להם: למה אתם בוכים? אז הם אומרים לו: זה בית המקדש שנאמר עליו "והזר הקרב יומת", עכשיו שועלים הולכים בו, לא נבכה?

הוא אומר להם: לכן אני צוחק. למה אתה צוחק? הוא מביא את הפסוק מישעיהו "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו". מה הקשר ביניהם? זה מבית ראשון, זה מבית שני. אוריה הנביא ניבא, אומרת הגמרא: "לכן בגללכם ציון שדה תחרש". לעומת זאת, זכריה ניבא: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם". כל עוד לא התקיימה הנבואה הראשונה של אוריה, לא הייתי בטוח, אומר רבי עקיבא, שמתקיימת השנייה. ברגע שאני רואה מול העיניים את השועל יוצא מבית קודשי-הקודשים בנבואה הראשונה, אני יודע שעוד ישבו זקנים וזקנות. זה בדיוק המקום שמציג רבי עקיבא – דווקא מתוך הקושי, דווקא מתוך הצער, דווקא מתוך ה"שועלים ילכו בו", רבי עקיבא צוחק, ואכן חכמים אומרים לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו.

אז אדוני היושב בראש, כשאני רואה תקופה שיש בה כל כך הרבה צער, שיש בה גם לא מעט חורבן, האם אפשר לומר שזה "עקבתא דמשיחא", מה שקראו חז"ל, תקופת עקבי משיח? מה הם היו אומרים על התקופה הזאת? היוקר מאמיר? גם אצלנו. המלכות תיהפך למינות? מה נגיד? אני לא אגיד. תוכחת בית ועד. "הגליל יחרב", אומרים חז"ל, "ואנשי הגבול מסתובבים מעיר לעיר ולא יחוננו - - - והאמת", הם מסיימים את הדברים, "תהא נעדרת". אין אמת. הכול פוסט-אמת. כל אחד מעלה את האמת שלו. ככה אומרים חז"ל על ימי עקבי המשיח. אז כן, דווקא מתוך התקופה הקשה אפשר לצחוק, לחייך ולהרגיש תקווה. כמו רבי עקיבא, גם המקום הנמוך שאליו הגיעה מדינת ישראל בשנתה ה-78, הוא גם כן חלק מתהליך של שינוי, ואם נבואות חורבן מתגשמות, אז גם נבואות גאולה יתגשמו.

אתה יודע, אומרים על העיר ירושלים שהיא עיר שעושה את כל ישראל חברים. אני חושב שלפעמים אתה מסתכל ואתה אומר: לא, באמת? היא עושה את כל ישראל חברים? ואללה, רבים פה על הכול. אבל יכול להיות שאולי לצד נבואה יש פה לא רק איחול אלא גם מצווה: ירושלים צריכה להפוך את כל ישראל לחברים. יהודים צריכים להתאחד מסביב לירושלים בירושלים. ראיתי דברים מדהימים קורים בירושלים כשאנחנו מנסים להתאחד מסביבה.

ואולי אני אסיים במילים שהשתמש בהם אחד ממגיני ירושלים, בן זוסמן, זיכרונו לברכה, ו-76 שנים לפניו – דודתי אסתר. כשהם דיברו על היותם מגיני ירושלים, הם ציוו את בני משפחותיהם, משפחת זוסמן, הוריו היקרים צבי ושרית, ואסתר ציילינגולד – את משפחתי, לזכור אותה, לזכור את העיר, לזכור אותם, רק מתוך שמחה. שיתקיים בנו ירושלים שעושה את כל ישראל חברים. תודה.