יום ירושלים ויום זכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

סימון לא פה, אז אתה יכול להגיד תעלה ותבוא.

בוא נספר להם את האמת, שיש הרבה מאוד רגעים כאלה.

לגמרי. תודה לכם.

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בשבת האחרונה פתחנו את ספר במדבר, ספר שמספר את סיפורו של עם שצועד במדבר בתוך חוסר ודאות, בתוך שממה, בתוך צימאון, אבל העיניים נשואות אל היעד – אל הארץ המובטחת, אל בירת הנצח, אל ירושלים.

כשאני חושבת על ספר במדבר אני חושבת גם על המסע של יהדות אתיופיה – אחד מסיפורי הגאולה העצומים והמרגשים של עם ישראל עם שיבתו לארצו. קהילה שלמה הלכה ממש במדבריות, לא רק כדימוי, אלא במציאות, ילדים על הידיים, זקנים שנשענים על ילדיהם ונכדיהם, משפחות שלמות שיצאו לדרך שאין בה ודאות, רק נשאו כמיהה אחת בלב – כמיהה ושמה ירושלים. הם לא חלמו על חיים נוחים, הם לא חלמו על כסף או עתיד כלכלי – הם חלמו להיות יהודים בארץ של היהודים. הם חלמו להגיע לירושלים, בירת הנצח של העם היהודי, ובשביל החלום הזה הם היו מוכנים לסבול כל סבל ולשלם כל מחיר. אלפים מבני העדה נספו בדרך, הורים קברו ילדים, ילדים איבדו הורים, אנשים הלכו במדבר רעבים, חולים, מותשים, ובכל זאת המשיכו לצעוד, כי הייתה להם אמונה פשוטה, עמוקה ויוקדת שיום אחד הם יגיעו לציון.

בעוד יומיים וחצי נחגוג את חג מתן תורה, את החג שבו נקרא גם את מגילת רות – מגילה של כאב ושל בניין מחודש. נעמי אומרת: "אל תקראנה לי נעמי, קראנה לי מרא". היא מדברת מתוך שבר, מתוך אובדן. גם בועז מגיע אל הרגע הזה אחרי שאיבד את אשתו. ודווקא מתוך המקומות השבורים הללו צומחת הגאולה, ובסוף המגילה כתוב "יֻלד בן לנעמי", למרות שהוא נולד לרות. כי יש רגעים שבהם עם ישראל כולו נבנה מתוך כאב של פרטים, מתוך מסירות נפש של מי שלא ויתרו על החלום.

כך גם יהדות יוצאי אתיופיה. מתוך הכאב העצום, צמחה כאן קהילה מפוארת, קהילה עם אמונה עמוקה. עם עם ענווה, עם עם שורשיות, עם עם תורת ואהבת ארץ ישראל בצורה כל כך טהורה. עם ישראל שב ומתקבץ מארבע כנפות הארץ, מכל הגלויות, מכל המקומות, וכל קהילה שמגיעה מחזירה לעם ישראל עוד איבר וחלק מעצמו. ובלי יהדות אתיופיה, משהו היה חסר בפסיפס הזה, בפאזל הזה, חסר בעומק של הסיפור שלנו, חסר בלב של המדינה הזו.

והם לא רק הגיעו לכאן – הם נושאים את השמירה על קיומה של המדינה הזו על הכתפיים שלהם ממש. במלחמה האחרונה שילמה קהילת יוצאי אתיופיה מחיר כבד מאוד: יותר מדי משפחות שקיבלו דפיקה בדלת, יותר מדי אימהות ואבות שקברו ילדים גיבורים. ואני רוצה להזכיר כאן שוב ביום הזה את נריה בלטה, השם ייקום דמו, בן להורים שעלו מאתיופיה, לוחם אמיץ, ילד שגדל אצלנו ביישוב ואף היה חבר של בני אהוביה יאיר. אני זוכרת את החיוך שלו, את העיניים הטובות, את הפשטות שלו. וכשנריה נפל, הכאב היה כאב של הבית, של המשפחה, של עם שלם שאיבד בן אהוב. זה אולי הדבר הכי גדול שיהדות אתיופיה נתנה לנו – תזכורת למה זאת אהבת ארץ ישראל באמת: אהבה שלא תלויה בכלום, אהבה שמוכנה ללכת ברגל במדבר במסירות, אהבה שמוכנה להילחם, אהבה שמוכנה להקריב.

ובתוך היום הזה אי-אפשר שלא להזכיר גם את היימנוט קסאו, הילדה הקטנה שנעדרת כבר למעלה משנתיים, ילדה שצריכה להיות בבית עם המשפחה הכאובה שלה, עם החברים שלה. האחריות שלנו היא לא לשתוק ולא להתרגל, להמשיך ולהזכיר את שמה בכל מקום ולפעול לאיתורה עד שהיא תחזור הביתה.

ביום ירושלים אנחנו זוכרים שלא רק עם ישראל התגעגע לירושלים, גם ירושלים התגעגעה והשתוקקה לבניה, חיכתה לנו, חיכתה ליהודי אתיופיה שישובו אליה אחרי דורות של תפילות וגעגועים. והיום, כשאנחנו רואים את בני העדה האתיופית בכל מקום במדינת ישראל – בצבא, בכנסת, בבתי החולים, בבתי הספר, בעולם התורה ובכל תחומי החיים – אנחנו מבינים שאנחנו חיים בתוך נס, נס שלא קרה ביום אחד אלא נבנה מתפילות, מדמעות, מהקרבה ומאמונה שאין כוח בעולם שיכול לה.

יהי רצון שנדע להיות ראויים למסע הזה, ראויים לאמונה הזו וראויים לאנשים היקרים שהביאו איתם לירושלים עוד חתיכה מהנשמה של עם ישראל. תודה רבה.