יום ירושלים ויום זכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אדוני השר עמיחי אליהו, חבריי חברי הכנסת, החיילים היקרים, אורחים נכבדים, ירושלים – איזה עונג להזכיר את המילה ירושלים בירושלים, לחלום על ירושלים, לצפות לירושלים, לכסוף לירושלים, להתגעגע לירושלים. היו לי ימים שהתגעגעתי לירושלים ומעולם לא ראיתי את ירושלים. היו לי ימים שכמהתי לגעת בירושלים ומעולם לא ראיתי תמונה של ירושלים. אבל ההורים שלנו גידלו אותנו וחינכו אותנו שתכלית האדם בגלות היא להגיע לירושלים. אם זו תכלית האדם, אז הוא עושה הכול, אבל הכול, כדי להגיע לירושלים, גם במחיר דמים לעיתים.

על ירושלים כתוב: ירושלים שעושה כל ישראל חברים. ירושלים היא העיר שמייצרת את הבסיס, את הלכידות הלאומית שלנו, אם אנחנו חפצי חיים, ואנחנו שמחים – ביום ירושלים, ביום חמישי ושישי חגגנו כולנו כאן בשמחה גדולה.

אבל אדוני היושב-ראש, ירושלים היא אותה ירושלים שבגינה יצאנו למסע ארוך ומפרך עוד בהיותי אני בגיל שש, לשמע אבי שאומר לי: אנחנו קיבלנו בשורה גדולה מירושלים שהגיעה עת הגאולה, וכדי לממש את עת הגאולה עלינו לצאת למסע ארוך, קשה, מפרך ואפילו מסוכן. בגלל הסכנה הזאת אבי מחליט, כיעקב אבינו, לפצל את משפחתו לשש, בידיעה ברורה שלא כולם ישרדו את הדרך. אבל למען ציון לא אחשה – אם יש אפשרות להיגאל ולהגיע לירושלים, גם במחיר דמים, נגיע לירושלים. וכך אחיי הגדולים – כל אחד מגיע במסלול אחר, בזמן אחר, עם קבוצה אחרת.

זהו מסע קשה, מסע של כ-1,000 ק"מ של בין חודש או חודשיים הליכה, תלוי באיזו קבוצה הלכת; מסע שאתה יודע מהי התכלית, אבל אתה לא יודע מהן אבני הדרך ליישום התכלית. ולכן במסע הזה, לצערנו, אנחנו מאבדים כ-4,000 זקנים, נשים וטף, שלא זוכים להגיע לירושלים ולהתאחד עם כל עם ישראל. המסע הזה רצוף אתגרים, רצוף טרגדיות, רצוף קשיים, אבל מעולם, מעולם לא אמרנו שחבל שיצאנו לדרך.

יום ירושלים נקבע כיום הזיכרון לנופלים בדרכם מאתיופיה לירושלים דווקא בגלל שהנופלים נפלו כשטעם ירושלים בפיהם, כשהמחשבות על ירושלים בפיהם. בכל שנה בהר הרצל, באנדרטה הממלכתית לנופלים, אנחנו מציינים את יום זכרם. וגם אני, שהלכתי במסע הזה 1,000 ק"מ, וגם אני, שהייתי בסודאן שלוש שנים תמימות בציפייה להגיע לירושלים – סבל עצום, קושי בלתי רגיל לחיות בזהות בדויה, לחיות בזרות, לחיות בספק, שלוש שנים זה קשה מאוד – אבל כולנו, כולנו, אדוני היושב-ראש, ברגעים הקשים חשבנו על ירושלים וזקפנו את קומתנו. ברגעים הקשים האלה חלמנו על ירושלים, והפחנו תקווה גם ברגעים האלה. אז גם אני זכיתי מצד אחד לעבוד קשה בסודאן, לפרנס משפחה בגיל שבע עד תשע, וגם אני זכיתי להגיע לכאן, להתאחד עם עם ישראל ולפעול כאן לאחדותה ולשלמותה של האומה כולה.

אני רוצה להגיד עוד דבר אחד. בתוך אותם נופלים יש לנו 84 נעדרים שאנחנו לא יודעים מה עלה בגורלם. הם נעדרו בסודאן. אני רוצה לספר, ברשותך – אני יודע שעבר הזמן. ברשותך, בדקה. ביום ירושלים האחרון הבאתי יחד עם הסוכנות היהודית ומשרד העלייה והקליטה להר הרצל את גטנך מהרי. גטנך מהרי היה בגיל 17 כשמשפחתו נעקרה ללא שום התראה מהמחנה והלכה למקום אחר. הוא חזר מהעבודה ולא מצא אותם, ומאז, 36 שנה, לא ידעו מה עלה בגורלו. לפני כשנה פנתה אליי המשפחה – האחיינית שלו במקרה הייתה תלמידה שלי; אדוני היושב-ראש גם מכיר אותה, רק לומר עכשיו כאן. היא פנתה אליי ואמרה לי: הרב משה, קיבלנו אות חיים מהדוד בסודאן, אנא עזור לנו להביא אותו לכאן. פניתי לסוכנות היהודית, משרד החוץ, משרד הפנים, משרד הקליטה, וכולנו יחד פעלנו במשך תקופה ארוכה, והוא כאן בירושלים. 36 שנה של ספקות, של פצע פתוח, נסגרו בשנה החולפת. יש לנו עוד 83 כאלה. אני בקשר עם עוד שלושה, ברוך השם, אבל אנחנו חייבים שמדינת ישראל, אדוני השר, שממשלת ישראל, תיקח על עצמה כמשימה.

נכון, נכון. תיקח על עצמה החלטת ממשלה ליצור תנאים כדי לאתר את אותם 83 נעדרים, שנמצאים כנראה בגבולות סודאן, להשיב אותם לחיק משפחותיהם. הפצע הזה פתוח, וחובתנו - - -

משפט סיכום. מחובתנו שהפצע הזה יירפא. כדי שהפצע הזה יירפא, אני מבקש שממשלת ישראל תיקח על עצמה כמשימה, ובעזרת השם, עד יום ירושלים הבא כולם יחזרו לחיק משפחותיהם בריאים ושלמים. תודה רבה.