יום ירושלים ויום זכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

מכובדי היושב-ראש, אדוני השר, כנסת נכבדה, אני אתחיל דווקא בנימה אישית. 4 בספטמבר 1997, בפעם הראשונה אני מגיע לירושלים. נער בן 17, עולה חדש, עשרה ימים בארץ, מגיע במסגרת התוכנית, יום חמישי, סופשבוע. לוקחים אותנו לרחובות העיר, לעיר העתיקה. פעם ראשונה בחיים אני נוגע בכותל. רגע מרגש. מתאהב בעיר, אומר: הינה, חלום הציונות, אני בירושלים. אנשים, ילדים, מדברים, ולא מבינים את המשמעות. אני מזכיר: שנת 1997.

אנחנו חוזרים לחדרה, שם היינו במרכז קליטה, ובערב אני שומע שבירושלים היה פיגוע במדרחוב בן יהודה. חמישה אנשים נהרגים. שלושה מחבלים. מתחילים להסביר לנו שזו לא הפעם הראשונה שיש פיגוע בירושלים, ושרק לפני כמה חודשים, ביולי – פיגוע קשה, ב-1997, ומסתבר ששנה לפני היו פיגועים, שנתיים לפני היו פיגועים, שלוש שנים לפני היו פיגועים. לאט-לאט אתה מתגלגל, למעשה, עד יוני 1967. לאט-לאט אתה לומד שהעיר הזאת, שהיא בעצם לב-ליבו של העם היהודי, מלאה בדם יהודי. הרבה אנשים נפלו על העיר הזו. הרבה אנשים שילמו בחיים שלהם על הזכות הזאת להיות בירושלים, בירתנו הנצחית. ואז כשאני מתבגר, צובר ניסיון, כבר לא ממש עולה חדש, כחובב היסטוריה אני מתעניין יותר ויותר, מגיע ומבקר במוזיאונים, מבקר בגבעת התחמושת.

והיום אני דווקא רוצה לנצל את ההזדמנות שהרבה חיילים יושבים כאן, ואז אני אומר: אין ירושלים בלי צה"ל; אין ירושלים בלי גבעת התחמושת; אין ירושלים בלי חטיבת הצנחנים. ואני דווקא שמח שאתה, השר, בוגר צנחנים, לוחם. צריך באמת לעשות הכול.

כן. אני מאוד התרגשתי לשמוע את חברי משה סולומון, שגם הוא בעצם מג"ד. אני רוצה שזאת תהיה המסורת שלנו, של הדור שלנו. לא שטויות פוליטיות, לא כל מיני חסימות של אנשים ולא כל מיני בריונים. אני רוצה שאנשים יתגאו בזה שהם הגיעו לגבעת התחמושת, שיעמדו שם עם הטלפון ויגידו: הינה, אני באתי לציין את יום ירושלים, כי יום ירושלים זה לא רק יום הדגלים, זה יום השחרור של ירושלים. אנחנו מציינים את היום הזה בהנפת הדגל, אבל רוב האנשים לא מגיעים לגבעת התחמושת ביום ירושלים.

זה לא עניין תקציבי, זה עניין תודעתי.

תראה, זה עניין תודעתי. שבוע שעבר כאן בכנסת – ואני אומר את זה לחיילינו היקרים – ציינו כאן את יום הניצחון על גרמניה הנאצית. כאן בבית הזה לפני שבוע בדיוק גם הייתה קבוצת חיילים, אני חושב שמחיל התקשוב זה היה. יומיים לפני זה הגיע הרמטכ"ל רב-אלוף אייל זמיר לוועדת החוץ והביטחון, ואני באתי ואמרתי בוועדת החוץ והביטחון: אדוני הרמטכ"ל, אני מבקש ממך שאתה תיתן פקודה לקצין חינוך ראשי, שכל חייל צה"ל לפחות פעם אחת בשירות יבקר במוזיאון הלוחם היהודי בלטרון. מישהו היה פה במוזיאון? תרימו יד. תרימו יד. הינה, אתה רואה, השר למורשת? תרימו ידיים. חייל אחד, שניים, היו במוזיאון הלוחם היהודי.

מי היה פה בגבעת התחמושת? אוה. יש קשר ישיר בין הגבורה של היהודים לפני 81 שנה בניצחון על גרמניה הנאצית, שבזכות הניצחון קמה מדינת ישראל, לבין הגבורה של לוחמי צה"ל ב-1967, ב-7 ביוני 1967, כאשר ירושלים שוחררה, אוחדה, תקראו לזה איך שאתם רוצים. אני קורא לזה שחרור ירושלים.

אני חושב שזאת תוכנית העבודה שלנו, בלי קשר לזהות הפוליטית, בלי קשר לקואליציה–אופוזיציה. יש לנו מה ללמוד ויש לנו מה ללמד. ואני רוצה שהדור הבא – והדור הזה, הילדים שלי; הגדולה שלי כבר בכיתה י' – אני רוצה שהם ידעו מה זה באמת יום ירושלים, לא רק ירושלים כשם, ואני רוצה שהם ידעו שירושלים זה שחרור, זה צה"ל, זו גבורה.

בזה אני מסיים, אדוני היושב-ראש. אני לא רוצה שמי שגר בירושלים יתגאה באמירה "נמות ולא נתגייס". כאב לי לשמוע את הדברים שנאמרו על ידי שר לשעבר בירושלים. כאב לי לשמוע את זה. אני חושב שכל אחד שגר בירושלים צריך קודם כול להכיר בגבורה של חיילי צה"ל על העיר הזאת, העיר הקדושה הזאת, ירושלים. וזה מתחבר לוויכוחים שאנחנו מנהלים כאן בבית הזה, כי בלי צה"ל ובלי הגבורה של הלוחמים, אין ירושלים ואין מדינת ישראל. חג ירושלים שמח. תודה רבה.