יום ירושלים ויום זכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, מכובדי השר, אורחים יקרים, "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", אלו מילות תפילה שנאמרו לאורך דורות על ידי יהודים בכל קצוות העולם – בליל הסדר, בתפילות, בשעות של שמחה, וגם ברגעים של קושי וגלות. עבור מיליוני יהודים ירושלים לא הייתה רק עיר רחוקה על המפה, היא הייתה חלום, תקווה וגעגוע שלא פסקו לרגע. יום ירושלים הוא יום של חגיגה ויום של זיכרון, יום שבו אנו מציינים את איחודה של עיר הנצח של העם היהודי. כולנו זוכרים כיצד מרן הרב עובדיה יוסף, זכר צדיק וקדוש לברכה, היה מתאר את גודל הנס שאירע לנו לפני 59 שנה ואת חובתנו להכיר תודה על הזכות לחזור לעיר העתיקה, לכותל המערבי ולמקומות שעליהם חלמו יהודים במשך דורות.

במשך אלפי שנים יהודים בכל קצוות העולם נשאו עיניהם לציון. הם ראו בירושלים בית רוחני ולאומי. בכל תפילה, בכל חג ובכל רגע של תקווה חזרה ירושלים אל מרכז החיים היהודיים. "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". המילים הללו ליוו דורות של יהודים שלא ויתרו לרגע על החלום לשוב הביתה.

יום זה הוא גם יום שבו אנחנו זוכרים את אלו שלא זכו לראות בעיניהם את ירושלים הבנויה. יהודי אתיופיה שמרו על החלום הזה באמונה מעוררת השראה. רחוקים מירושלים, מנותקים ממרכזי החיים היהודיים, הם המשיכו לשמור על המסורת ועל הכמיהה לציון במשך מאות שנים. ירושלים עבורם לא הייתה מושג רחוק; היא הייתה יעד חי ומוחשי, מקום שאליו מכוונים את הלב ואת התפילה. המסע של יהודי אתיופיה לישראל היה מסע של אמונה ושל מסירות נפש. משפחות שלמות יצאו לדרך ארוכה וקשה מתוך ידיעה שיש דבר אחד ששווה לעבור עבורו כל מכשול – להגיע לירושלים. היום הזה מחייב אותנו לזכור את אלה שנספו בדרך, נשים, גברים וילדים שנשאו איתם חלום עתיק יומין אך לא זכו לראות את העיר שאליה קיוו ועליה חלמו. יהי זכרם ברוך.

הכמיהה הזאת לציון חיברה בין כל קהילות ישראל. גם אני זוכר את הסיפורים של סבא וסבתא שעלו מתימן, על הדרך הארוכה, על הקשיים, על תחושת השליחות ועל ההתרגשות מהמחשבה שהגיעו סוף-סוף לירושלים. יהודים חיו בגלויות שונות, דיברו בשפות שונות, אבל בלב כולם הייתה אותה תפילה ואותו געגוע. רבי שלום שבזי ביטא זאת בצורה כל כך עמוקה בשירו "אהבת הדסה", ואני מבקש לצטט: "אהבת הדסה על לבבי נקשרה / ואני בתוך גולה פעמי צוללים. // לו יש רשות לי אעלה אתחברה / תוך שערי ציון אשר הם נהללים". אלו מילים שמבטאות את עומק הכיסופים של יהודי תימן לציון, אבל מספרות למעשה את הסיפור של עם ישראל, עם שלם שלא חדל לחלום על ירושלים.

כמי שגדל, מתגורר ומגדל את ילדיו בירושלים, גם אני מרגיש את האווירה המיוחדת של החיבור בין ישן לחדש, בין קודש לחול, בין אנשים שמגיעים מרקעים שונים ובכל זאת מרגישים חלק מסיפור אחד. עבור מי שגדל בה, ירושלים היא לא רק בירה – היא תחושה של בית.

המשנה במסכת ביכורים מתארת את העלייה לירושלים בימי חג השבועות – את השמחה, את ההתרגשות ואת הכבוד שבו התקבלו העולים לעיר. כבר אז ירושלים הייתה מקום שמאחד אליו את עם ישראל מכל קצוות הארץ, עיר שמרכזת אליה תפילה, הודיה ושייכות. גם היום, אלפי שנים אחרי, ירושלים ממשיכה להיות הלב הפועם של העם היהודי.

ירושלים של השנים האחרונות נמצאת בתנופת פיתוח אדירה בתחבורה, בתרבות, בחינוך, בתעסוקה ובשירות לתושב. לא פשוט לנהל את העיר המורכבת ביותר במדינת ישראל, עיר שכל החלטה בה נוגעת בלבבות ובאמונות של מיליונים בארץ ובעולם, ובכל זאת נעשית כאן עבודה משמעותית וראויה להערכה. בהחלט מגיעה כאן מילה טובה ותודה לראש העיר משה ליאון – שממש קודם היה כאן נוכח – שפועל רבות למען חיזוקה ופיתוחה של העיר. כאן חשוב להזכיר את דרכו של מרן הרב עובדיה יוסף, זכר צדיק לברכה, שראה תמיד לנגד עיניו את טובת הציבור, את השלום בין הבריות ואת האחריות הציבורית. כאשר הורה בזמנו לתמוך במשה ליאון לראשות העיר, הדבר נבע מתוך הסתכלות רחבה על צורכי העיר ירושלים ועל הרצון לחזק הנהגה שתפעל למען כלל תושביה של הבירה. למען ההגינות, צריך להזכיר גם את תמיכתו של חבר הכנסת ליברמן במשה ליאון לראשות העיר ירושלים. אנחנו רואים, למעשה, שגם מי שלא תמיד מקבל החלטות נכונות ידע אז לזהות מה טוב לירושלים.

יום ירושלים הוא יום של הכרת תודה על הנס, אך גם יום של התחייבות להמשיך לבנות את העיר, לפתח אותה, לרומם אותה, להיות מאוחדים כולנו סביב ירושלים בירתנו, בירת הנצח של העם היהודי לנצח-נצחים. ויתקיים בנו הפסוק "שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך". תודה רבה.