יום ירושלים ויום זכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אורחים מכובדים, ובראשם ראש העיר ירושלים, אני עומדת כאן היום אבל הראש שלי והלב שלי נמצא הרחק מכאן. הם נמצאים שם, בחולות הצורבים של סודאן. אני רוצה לקחת אתכם איתי רגע למסע ההוא. כמי שיודעת לספר סיפורם של אחרים, הסיפור הזה הוא קודם כול הסיפור שלי, של הבשר והדם שלי. זה לא היה סתם עוד מסע נדודים, זה היה רגע שבו קהילה שלמה קמה יום אחד, השאירה מאחור את כל החיים שהכירה ויצאה לדרך אל עבר החלום, החלום שאלפי שנים קראנו לו ירוסלם, ירוסלם.

תבינו, כשאנחנו מדברים היום על ציונות ועל הקרבה, אנחנו לרוב חושבים על שדה קרב, על החיילים במדים. אבל הציונות של הקהילה שלי, של יהדות אתיופיה, נכתבה בדם של אימהות, סבים וסבתות שקרסו בדרך; של ילדים קטנים שפשוט לא שרדו את המדבר האכזר, את מחנות המעבר בסודאן, את המחלות והרעב והנורא ביותר.

שמעתי את סיפורם של בני העדה שלי שסיפרו על המסע – הליכה בלילה. הם אומרים שהם לא נפלו בקרב מול צבא האויב, הם נפלו בקרב על הזכות הפשוטה להגיע הביתה, לארץ ישראל, לירוסלם, עם עיניים בורקות ואמונה טהורה. הרבה מהם נשארו שם, קבורים בחול. את רובם אפילו לא יודעים איפה קברו. אלפי ביתא ישראל יוצאי אתיופיה נספו בסודאן. תחשבו על סדר הגודל של ההקרבה הזאת. קהילה שלמה ששמה את כל מה שיש לה על הכף, שמוכנה לשלם את המחיר הכי כבד שאפשר בכלל לדמיין רק כדי לגעת באדמה הזאת שאנחנו הולכים עליה עכשיו בחופשיות. הנספים האלה, הגיבורים האמיתיים שלי, הם המגש שעליו ניתנה לנו החזרה למולדת, לירוסלם.

כשאני מסתכלת מסביב היום וראה את הילדים והנכדים שלנו שגדלים כאן, אני יודעת שהם חיים את החלום שאותם אלפים חלמו ולא זכו לראות. החובה שלי היא החובה של כולנו, והיא לספר את הסיפור שלהם לא רק דרך הטקסים הרשמיים וועדות ומילים גבוהות של פוליטיקאים, אלא להישיר מבט ולדבר מהבטן; להגיד בקול רם: הדרך לירושלים רצופה בעצמות של האנשים היקרים והטהורים ביותר שידענו. לספר את הסיפור הזה בטקסים וועדות זה פשוט לא מספיק. הגיע הזמן שמערכת החינוך שלנו תתעורר. הסיפור של יוצאי אתיופיה – הגבורה והאובדן בסודאן – הוא פרק שחייב להיות חלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים של כל ילד וילדה בישראל.

ההיסטוריה הזאת היא לא רק ההיסטוריה של ביתא ישראל או יהדות אתיופיה; זו ההיסטוריה של עם ישראל כולו. בדיוק כמו שלומדים על העליות הראשונות ועל המעפילים ועל חלוצי העמק, כך כל תלמיד צריך להכיר את החלוצים שהלכו ברגל דרך המדבר. זה הסיפור המשותף של עם ישראל כולו. אי-אפשר להמשיך ולדחוק אותו לשוליים או ליום אחד בשנה.

הם הולכים איתי לכל מקום. כל צעד שאני עושה במשכן הזה, כל החלטה, כל מאבק שאני מנהלת – המטען הזה נמצא איתי על הכתפיים, דוחף אותי קדימה. אנחנו לעולם לא נשכח אותם. בגללם ובזכותם אנחנו פה.

חבריי חברי הכנסת, חובה להכניס את ההיסטוריה של יהדות אתיופיה לספרי הלימוד. לא יכול להיות שזה רק פעם בשנה בטקסים; לא יכול להיות שפעם בשנה יראו בתוכנית טלוויזיה או ידברו רק במקרה של טרגדיה, ובמיוחד כשחיילינו נופלים נזכרים ביהדות אתיופיה. אנחנו שותפים בבניית מדינת ישראל; אנחנו שותפים בבנייה של ארץ ישראל. עבורנו ארץ ישראל כולה זה ירוסלם. למען ירוסלם שילמנו מחיר כבד, אבל בזכותם אנחנו פה. יהי זכרם ברוך.