יום ירושלים ויום זכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה, אדוני היושב-ראש. ברוכים הבאים, החיילים והחיילות היקרים. כנסת נכבדה, אדוני השר, היום כמה ימים לאחר ציון יום ירושלים, וגם את היום לזכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל אנחנו מציינים כאן בכנסת, במליאה, במקום הדמוקרטיה, ביתו של העם, ולא מוותרים אף שנה. אדוני היושב-ראש, בספר ישעיהו נכתב: "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט". אחשה מלשון דיבור – לא אהיה בשקט, תמיד אספר על ירושלים. אני רוצה לומר לכם שמה שמתחיל בדיבור, בסיפור, בחינוך, במחשבה, ברעיון, בוודאי שעובר לפעולה, ולכן כשאומרים "לא אשקוט", בהמשך הפסוק הכוונה היא למעשה, מעשה לא רק של יחיד ושל בודדים, אלא מעשה של קהילה, כאילו היו כאיש אחד בלב אחד, בדיוק כפי שהיה במעמד הר סיני.

אני בדרך כלל לא נוהגת לספר את הסיפור האישי שלי. הייתי בת שלוש כשיצאנו למסע בשנת 1984. אימא הייתה בהיריון. אני הייתי הכי קטנה. היא הייתה בחודש שמיני-תשיעי. אחותי הבכורה הייתה גם היא בחודש שמיני-תשיעי, והן יצאו למסע. היינו שישה אחים, וסבא היה קס גדול שהוביל את קבוצת הכפרים שסביבנו – זה בערך מאות אנשים – ולא היה פחד. גם היום כשאני שואלת: איך יכול להיות? איך יכול להיות שאתם עוזבים כל מה שידעתם? בתקופה שאין טלפונים, בתקופה שאין רשתות חברתיות, בתקופה שלא הייתה להם טלוויזיה; התקלחנו בנהרות, לא היה לנו חשמל, וחיינו בגוג'ו.

ואני אומרת לכם, הייתה צריכה להיות כזאת אמונה, כזאת אמונה ענקית, שקהילה שלמה התחילה לצעוד עם הנחיה של הקייסים, המנהיגים הרוחניים. הלכנו לילות כימים, בלי פחד, עם רעב, מוכי חום, עייפים, ילדים נעלמו, ילדות נאנסו, הותקפנו על ידי שודדים – זה לא סתם שודדים, זה ליסטים של מדבר – חצינו מדבריות, מתנו מרעב.

סיפור אחד שהולך איתי, שסיפרו לי כשקצת בגרתי: סבא והקבוצה כולה, הגענו לבית קברות באמצע מדבר, כנראה בית קברות נוצרי. אנשים כבר היו מאוד מבולבלים, מותשים, והתחילו ליפול בזה אחר זה. כנראה גם הקארמה שם לא הייתה טובה. גם סבא נפל ונרדם, והוא רואה בחלומו מלאך. הוא אומר לו: תתעורר, תתעורר. יש לך אחריות לאנשים שהוצאת למסע. אם אתה קם ומעיר את כולם, אני מבטיח לך שכולם יגיעו בשלום לארץ ישראל. סבא מתעורר בבהלה ומתחיל לעבור משפחה-משפחה. הוא מבטיח להם קילו סוכר אם הם יקומו וימשיכו לצעוד. רק להמשיך ללכת, לירושלים, לארץ ישראל. והם קמים באפיסת כוחות וממשיכים ללכת עד שמגיעים לסודאן. שם הוא מקיים את ההבטחה שלו, עובר כל משפחה ונותן לה קילו סוכר.

חשבנו שעברנו את הקשה מכול, אבל הקשה מכול היה במחנה הפליטים בסודאן. שם זה היה מחנה מוות. עשרות יהודים מתו מדי יום ביומו, תינוקות וטף, נשים, אימהות, קשישים. מי שלא זכו להגיע לארץ – 10% מההולכים, אלפים. ילדים הגיעו יתומים לארץ; הורים איבדו את כל הילדים שלהם; אבות שאני מכירה, גם הנשים שלהם וגם הילדים נפטרו ונשארו באדמת ניכר. שנים לאחר מכן הוקמה המצבה, גלעד לזכרם של יהודי אתיופיה שלא פחדו ללכת אחרי הלב הביתה, חזרה לארץ ישראל, והם שמות-שמות, כולם היו עולם ומלואו, ובהם גם שתי אחיותיו של בעלי.

וככה אנחנו פוגשים אותם יום-יום, צעירות וצעירים, גם בני גילי, חברות שלי. אחת מהן, עורכת דין מופלאה, אביבה טקלה, איבדה את שני הוריה, הגיעה יתומה, ובכל זאת סיימה לימודי משפטים, הפכה להיות עורכת דין והייתה הנואמת המרכזית לפני כמה שנים בהר הרצל. השנה יפעת ירום-מהרטו נאמה את סיפורה. היא איבדה את אימא שלה ושני אחיה הקטנים. מי שגידלו אותה בארץ זה הסבים והסבתות. הם חיים בינינו, גיבורים, עדות בדמות חיים.

תשימו לב, ביום-יום, כשאנחנו בתוך שגרה לחוצה של עם ישראל, ולפעמים כשאתם רואים סביבכם חיילים, חיילות, של יהודי אתיופיה, תזכרו שיש רבים מהם שמאחוריהם מסתתר סיפור גבורה שפשוט מלמד אותנו מהי אהבת ישראל, מהי אהבת ארץ ישראל, מהי ציונות ולמה התכנסנו פה. תודה, אדוני היושב-ראש.