קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אתמול בדיון בוועדת הכספים, במסגרת ההסתייגויות, ביקשתי מהיושב-ראש ומחברי הוועדה הקבועים שלא יקשה ליבם, ושלמרות הקיצוצים ידאגו לאותם אנשים עם מוגבלויות, ולאותם קשישים במיגון, בממ"דים, במרחבים מוגנים נגישים. וכאילו חזיתי את הנולד, ובלילה האחרון איבדנו – נרצח – ירון משה, שהיה בדירה עם, עם מרחב מוגן, אבל הוא נעזר בהליכון, והוא לא הצליח להגיע בזמן. ואשתו, שכנראה רצתה לסייע לו, גם היא כמוהו – קיפחו את חייהם.
תראו, מדינת ישראל יצאה למלחמה הזאת, ולשמחתנו היא יצאה עם הכנה מראש. ידענו שזה המצב. ידענו גם מהפעם הקודמת שיש לנו הרבה מאוד אנשים, שיעור מאוד גבוה של אנשים עם מוגבלויות, קשישים שמוגבלים בתנועה ואין להם ממ"דים, ואין להם מרחב מוגן. אני אפילו לא מדברת על המרכז, שיש לנו התרעה, אנחנו כאילו הפריבילגיים. אני מדברת על קו העימות, אין להם התרעה; יש להם קודם נפילה, ואחר כך יש להם את ההתרעה.
מה המדינה – שהיא מחויבת קודם כול לביטחון של אותם אזרחים – מה היא עושה? למה היא לא דאגה לזה? ואתם יודעים מה? כבר קרה. למה לא דואגים עכשיו? למה לא להוציא מהמרחבים הלא-מוגנים את אותם אזרחים ואזרחיות ולדאוג להם למקום מוגן? זה לא כל אזרחי המדינה, זה רק חלק. הייתי מצפה שבין כל ההסכמים הקואליציוניים והרזרבות, וכל הקופסאות השחורות שדואגים להם למגזרים, ידאגו פעם אחת לאוכלוסייה הכללית. שפעם אחת יבואו ויעשו את המעשה הנכון, ולא ייבנו רק על עמותות, כמו עמותת נגישות ישראל, שעושה את זה. היא רק חברה אזרחית. אבל למען השם, איפה המדינה? תודה.
241 מילים של קארין אלהרר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.