קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היו"ר, חבריי חברי הכנסת, גברתי השרה, אני חייב להגיד שהיום אני כנראה חש פה ניתוק בצורה קיצונית יותר מבימים אחרים. אנחנו מבזבזים את זמננו באמת על שטויות. אלוהים יודע מה אנחנו עושים בבניין הזה עכשיו. במקביל מתנהלות ועדות שלא רלוונטיות לאף אחד מאזרחי מדינת ישראל.
במקום שיעמדו פה עכשיו שר האוצר, שר החינוך, יכנס ראש הממשלה מסיבת עיתונאים, מישהו בעל סמכות יפנה לציבור ויגיד לו: אנחנו הולכים לעשות אחת, שתיים, שלוש – במקום זה, אני מקבל כל היום טלפונים מגננות, ממורות, מראשי ערים, מבעלי עסקים, שאומרים דבר אחד, ודבר אחד הגיוני: איך יכול להיות שעברו יותר משבועיים ועדיין אין ודאות באף משרד ממשלתי? איך יכול להיות שלא יודעים מה הולך לקרות במערכת החינוך? איך יכול להיות שראשי ערים – הינה, אני מפרגן פה עכשיו לראש עיריית פתח תקווה רמי גרינברג – איך יכול להיות שראשי ערים צריכים לרכוש תוכניות פדגוגיות לילדי הגנים, במקרה שלנו, כי משרד החינוך, אני לא יודע איפה הוא, הלך לישון? אז ראש העיר רוכש עבור הילדים תוכניות פדגוגיות בשביל שהם לא ישתגעו בבית. איך זה יכול להיות? אדוני, אני שואל אותך.
למה שר החינוך לא פה, ואומר: חבר'ה, מעכשיו כל התוכניות הפדגוגיות של משרד החינוך פתוחות לכם, זה שם המשתמש, זה הקוד. למה שר האוצר לא עומד פה ואומר: חבר'ה, המתווה שלי הוא: אחת, שתיים, שלוש. רשות המיסים יעשו אחת, שתיים שלוש. תגישו א', תקבלו החזר; תגישו ב', תקבלו מענקים. מי אמור לעשות את זה? אני שואל באמת, מי אמור להיות המבוגר האחראי היום במדינת ישראל? אני אומר את זה באמת ממקום שרוצה לקבל תשובות, לא מביקורת.
אמרתי קודם, ואני אומר גם עכשיו: אני מאוד גאה בצבא ההגנה לישראל, אני מאוד מרוצה מהישגי המלחמה. אני חושב שהיא נפתחה כמו שצריך, אני חושב שהיא מנוהלת כמו שצריך. שאפו גדול לצד המבצעי שמנהל את המלחמה בישראל. אבל מה קורה עם העורף?
אושר שקלים, דע לך שאני שמעתי - - -
תדע לך שאני שמעתי שאתה הובלת את התקיפה הראשונה.
אבל בגלל שאתה צנוע, היית במטוס מאחור, חנכת, רק רשמת הערות. די, מספיק כבר.
מספיק כבר. גם הזמן חוזר לי, לא אכפת לי. אני אעצור והזמן יחזור.
ועכשיו אני אומר לך, אושר חמוד.
אתה לא רלוונטי, אתה לא רלוונטי.
אז הינה, אני עונה לך, אתה לא רלוונטי.
אני לא דיברתי אליו. אני לא דיברתי אליו.
אני לא דיברתי אליך, אני לא דיברתי אליך, אני לא דיברתי אליך.
אל תקרא לי בשמות, אל תפנה אליי כאשר אני מדבר. זה מפריע לי, זה מפריע לי.
אל תקרא לי לא "צבוע" ולא בשמות אחרים. זה מפריע לי. אני כרגע בזמן הדיבור שלי, ואני מבקש ממך שלא להפריע לי. אפשר לבקש את זה? תודה רבה, אדוני.
אתה לא משתלט על זה, אתה לא משתלט על עצמך. סיימת?
תשאלי אותו. אני לא עושה כלום, אני עוצר.
תודה רבה. אז כמו שאמרתי, הלחימה מתנהלת בצורה הירואית, באמת בצורה הירואית, אבל מה קורה עם העורף? מה קורה עם מדינת ישראל? מה קורה עם כל מי שאמור להתייצב מול הציבור, לקבל אחריות ולתת הנחיות? אני יכול לומר לך שהיום הגננת של הבת הקטנה שלי חשבה יחד עם החברות שלה לצאת להפגנה. ואני אומר לה: מרים, הפגנה? מה תעשי עכשיו הפגנה? טילים, בלגן. היא אומרת לי: אין לי ברירה, אין עם מי לדבר. אין עם מי לדבר. לא יודעת למי לפנות. ההורים יושבים עליי כדי שאני אחזיר להם את הכסף, אני רוצה להחזיר להם את הכסף, אבל אני מפחדת שמשרד האוצר לא יפצה אותי, ואין מי שעומד מולנו ונותן הנחיות.
לא, היא גננת בגן פרטי. אי-אפשר לפטר אותה.
כן, ולסיום, אדוני, אני רוצה לומר לך שראיתי שיצא סרטון מאיזה מרחב מוגן כזה, של ישראלית שדיברה ואמרה שהיא מוכנה לספוג טילים אם המשטר באיראן יתחלף. אז אני אומר לך שייצא סרטון מהכנסת, שאני אומר לך שאני מוכן להיות במרחב מוגן, אני מוכן שהילדים שלי יישנו במרחב מוגן בשביל שהמשטר הזה יתחלף, בשביל שלילדים שלנו יהיה בטוח פה גם עוד 100 שנה. תודה רבה.
668 מילים של רון כץ. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.