קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
בקצרה, אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אנחנו מדברים כבר שנים על חלוקה בנטל במדינת ישראל, אבל האמת היא פשוטה כי הנטל הביטחוני והנטל הכלכלי עדיין נופלים בעיקר על ציבור אחד, בזמן שקהילה שלמה מתנהלת כאילו היא לא חלק מהחוזה הבסיסי שמחבר את כולנו ביחד. במדינה דמוקרטית כל האזרחים אמורים להיות שווים, אמור להיות שוויון בין כל האזרחים. הצעת החוק שמונחת עכשיו כאן במליאת הכנסת, שמבקשת להפוך את השירות הלאומי לברירת מחדל בעבור אוכלוסיית חרדים, אולי נשמעת מאוזנת, אולי נשמעת הגיונית, אבל המציאות היא אחרת.
לפי נתונים של המכון הישראלי לדמוקרטיה, בשנת 2024 התנדבו לשירות הלאומי רק 500 חרדים. כן, 500 חרדים מתוך 70,000, אפילו מעל 70,000 צעירים חרדים שהיו יכולים להתגייס לצבא. זה לא פתרון, זאת התחמקות, שמקבלת תוקף עכשיו בחוק. ולכן הבריחה מאחריות ממתן חובה למדינה זאת באמת בריחה. והברירה צריכה להיות ברורה, ברירת המחדל היא שירות בצה"ל. כמו שכל אזרח צעיר, חילוני או דתי-לאומי, דתי-ציוני, מגיל 18 הולך להתגייס לצבא, ככה צריך להיות בכל קבוצות החברה. גם בחברה החרדית. מי שלא יכול להילחם מטעמים רפואיים או מסיבה אחרת, אפשר להתאים לו תפקיד אחר בצבא. מי שלא יכול לקבל תפקיד מתאים, אז כן, שילך ויקבל הפניה לשירות לאומי. כמו כולם, בלי מסלולים מיוחדים, בלי קומבינות.
שלא יהיה ספק, שירות לאומי הוא חשוב, הוא משמעותי ותורם לחברה, אבל כאן לא מדובר בחיזוק השירות הלאומי. בחוק הזה מדובר בניסיון נוסף להנציח מצב שבו הנטל ממשיך ליפול רק על חלק מהעם. הטענה שצה"ל כאילו לא מוכן לקלוט ולגייס חרדים פשוט לא נכונה. צה"ל הקים מסגרת מיוחדת, מסגרות ייעודיות, שמאפשרות שמירה על אורח חיים חרדי. הצבא כבר עשה את שלו, ועכשיו הגיע הזמן שגם ההנהגה הדתית תעשה את שלה.
חבריי חברי הכנסת, השאלה כאן היא לא רק חוק כזה או אחר, השאלה היא באיזה סוג של מדינה אנחנו רוצים להיות? מדינה של שותפות? מדינה שבה קבוצת אזרחים אחת חיה על חשבון קבוצת אזרחים אחרת? אני בוחרת אחרת: אני בוחרת בשותפות.
307 מילים של טטיאנה מזרסקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.