קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, רק שאלה אחת יש לי בנושא התקציב. עלה לכאן ראש האופוזיציה ואמר שאת כל הכסף הוא יחזיר לאזרחים. נעזוב את זה שהמון המון דברים בתקציב הם דברים שמחזירים כסף לאזרחי ישראל, כמו למשל ריווח מדרגות המס וכו' וכו', ועוד דברים ששר האוצר דיבר עליהם, אבל השאלה שלי לראש האופוזיציה היא כמה מתוך הכסף שתחזיר לאזרחי ישראל, אתה מתכוון לחלק לעבאס וטיבי. זאת השאלה. זאת השאלה ששואלים את עצמם גם בוחרים פוטנציאליים שאולי, אולי חושבים לתת לך את אותם ארבעה מנדטים.
עכשיו, חבריי, עד שיבקשו כאן בקואליציה שנעבור להצבעה, יש לי משהו שקיבלתי קודם, התבטאות של השופט יצחק עמית בכנס הסמכת עורכי דין. אמר השופט יצחק עמית בכנס הסמכת עורכי הדין ככה, זה הציטוט שלו: "לצערי, מערכת המשפט הישראלית נתונה בימים אלה תחת מתקפה של ממש, אשר חורגת הרבה מעבר לגדרי הביקורת הלגיטימית. אנו עדים לניסיונות להחליש את הרשות השופטת, לפגוע בעצמאותה ולשחוק את שופטיה המסורים והמקצועיים אשר מקדישים את עצמם לשירות הציבור. אנו עדים להתעלמות בוטה מכללי הדין, ולהתייחסות לפסקי דין מחייבים כאל המלצה בלבד". כן, הוא בטח מתכוון אליי, שאני לא מכבד פסקי דין או צווים שהם בניגוד לחוק. "אם מי שנמצא בעמדת כוח או השפעה", ממשיך השופט עמית, "מרשה לעצמו להתעלם מהכרעה שיפוטית שאינה לרוחו, מדוע שאזרח מן היישוב יראה את עצמו מחויב לה? מדוע שנתבעים יסכימו לשלם פיצויים שבהם חויבו? מדוע שהורים ישלמו מזונות? מדוע שאסירים יתייצבו לריצוי מאסרם?" כך שואל השופט העמית בכנס הסמכת עורכי דין.
אז אני רוצה לומר לו ככה: השופט העמית, אני באמת מלא התפעלות או מהצביעות הגדולה או מהניתוק המוחלט. אתה מדבר על מתקפה על הדמוקרטיה בזמן שמי שמנהל בפועל מתקפה שיטתית על יסודות הדמוקרטיה זה המערכת שאתה מתיימר לעמוד בראשה. אתה מזהיר מפני התעלמות מפסקי דין, השופט עמית, בזמן שבית המשפט העליון מתעלם פעם אחר פעם מחוקי הכנסת, מרצון הציבור ומסמכות הממשלה.
הבעיה איננה שאזרחים לא מכבדים פסקי דין; הבעיה היא שבית המשפט הפסיק לכבד את גבולות סמכותו. כששופטים מבטלים חוקי-יסוד כאילו היו תקנה עירונית, כששופטים מתערבים במינויים, במדיניות ביטחונית, בהחלטות ממשלה, כששופטים יושבים בניגוד עניינים ומסרבים לפסול את עצמם כי יש להם דנ"א שיפוטי אחר, כששופטים ממציאים עילות שלא קיימות בחוק, זה לא שלטון החוק, זו שתלטנות משפטית.
ואז אתה בא ומטיף מוסר לציבור: אם לא תכבדו אותנו, למה שתשלמו מזונות? זאת לא טענה משפטית, השופט העמית, כי הטענה היא בדיוק הפוכה: אם אתם בבית המשפט לא תכבדו את החוק, למה שאזרחים יכבדו את החוק? אם אתה, השופט העמית, תבטל חוק-יסוד, למה שאזרחים ישלמו מזונות? למה שהם יתייצבו לדין? השאלה חוזרת אליך כבומרנג, השופט העמית. זאת לא טענה משפטית, מה שהעלית, זאת מניפולציה שהציבור, העם החכם והנבון שלנו, מבין כבר את השיטה שלכם, את שיטת ההפחדה, את שיטת "תכבד העבֹדה על האנשים - - - ואל ישעו בדברי שקר" ואת השיטה שאת כל התחלואים שלכם, את כל המומים שלכם, אתם פוסלים באנשים אחרים.
אמון הציבור לא נשחק בגלל ביקורת, השופט עמית. אמון הציבור במערכת המשפט נשחק בגלל יהירות, בגלל ניתוק, בגלל תחושה עמוקה שבית המשפט כבר מזמן לא משרת את העם אלא מנסה לשלוט בו. ביקורת על מערכת המשפט, השופט העמית, אינה איום על הדמוקרטיה, היא-היא הדמוקרטיה, חופש הביטוי, מה שאנחנו מנסים להגן עליו כאן בוועדת התקשורת – שיהיה חופש ביטוי גם בתקשורת וגם החופש לבקר את מערכת המשפט ואותך.
מי שמבקש חסינות מביקורת, מי שמפחד מביקורת, מי שרואה את עצמו מעל הכנסת, מעל הממשלה, מעל הציבור, מי שמבטל חוקים, מבטל חוקי-יסוד, מחולל אנרכיה ברחובות, גורם לאנשים לא להאמין ולא להבין מה בדיוק, איך פועלים לטובתם נבחרי הציבור – הוא זה שמערער את יסודות השיטה. וזה אתה, השופט עמית, אתה וחבריך.
אנחנו נמשיך לומר את האמת שלנו בקול ברור. דמוקרטיה היא שלטון העם, לא שלטון המשפטנים, ואת הדמוקרטיה אנחנו מתכוונים להחזיר לציבור. אנחנו נחזיר לכאן מדינה יהודית ודמוקרטית, המדינה הזו שאתם בבג"ץ החלטתם להילחם נגדה. אתם החלטתם להילחם בציבור, אתם החלטתם לומר לפוליטיקאים: לכו, תקוששו לכם פתקים בקלפי, אבל אנחנו נשלוט.
אדוני היושב-ראש, אומרים שלא שומעים אותי. אולי אני אחזור על הנאום? אתה שמעת?
אולי תבקש שיגבירו קצת את הקול. שומעים? אומרים ששומעים. העיקר שהקואליציה שומעת.
אנחנו מתכוונים, במערכת הבחירות הקרובה, לשים את הדברים על השולחן באופן ברור. רוצים כאן מדינה יהודית ודמוקרטית, רוצים שלטון שנבחר על ידי העם, לא מעוניינים בבית משפט ששם את עצמו מעל החוק, לא מעוניינים בבית משפט שחושב שהוא שליט-העל במדינה הזו, מדינה יהודית ודמוקרטית, גם אם יש קבוצה שלא מצליחה באורח דמוקרטי להגיע לשלטון. תודה.
705 מילים של שלמה קרעי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.