קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, היום הייתה לי הזכות, וכמה מוזר להגיד זכות, ללוות את - - -
תודה, גברתי. אמרתי שהייתה לי הזכות, וכמה קשה להגיד מילה כזאת של זכות ביום כזה, להיות בין אלפי האזרחים שליוו היום לקבורה את הגיבור, הראשון לצאת והאחרון להיטמן באדמת הקודש, רן גואילי. אני חייבת לומר, עם כל הכאב, עם כל הצער: לראות עם שלם, ולא משנה מי אתה, מה אתה, מה אתה חושב, זה היה רגע קטן, קצר – ומי ייתן שיהיה ארוך – של אחדות. שמעתי את האם, שמעתי את האב, את האחים האצילים האלה. המחיר שהם שילמו – אני התבוננתי מהצד ואמרתי, אני מסתכלת על הזרים, ואנשים ומכובדים, וזה באמת מרטיט את הלב, אבל אני דווקא חושבת על היום של אחרי השבעה, שכל זה פתאום יתאדה והמשפחה תישאר עם עצמה רוב הזמן. ועוד פעם צריך אולי להיכנס לחדר של רני – אולי הבגדים שלו, אולי התמונות – ואני חייבת לומר, גברתי, שהלב שבור. מצד אחד, סוגרים איזשהו פרק של 7 באוקטובר, אבל יש לנו עוד המון המון מה לסגור. המון אזרחים שסובלים עדיין מפוסט-טראומה – לדאבוני, אני גם חלק מהם – והמון אנשים שאיבדו את היקר להם מכול, ובכל בוקר עוד קמים, אולי מתוך מחשבה שמדובר בחלום רע, שכנראה באחד הימים יתפוגג. אבל אנחנו כעם – בשואה לא היה לנו בית, לא הייתה לנו מדינה. אני מניחה שאף אחד מאיתנו, לא ייחל, לא פילל ולא חשב לרגע שזה יקרה אצלנו בבית, כשאנחנו עם צבא, מדינה, ממשלה, אזרחים. וזה אחד האסונות שאם אנחנו לא נלמד מהם ולא נפיק את הלקחים, לצערי, אנחנו עלולים לשלם את המחיר.
ולפני כמה דקות, גברתי, גם קיבלתי הודעה – יש לנו את הדוברות בשדרות – שהלילה לא יהיה שקט, ולא להיבהל, כמה שאפשר לא להיבהל, כי יישמעו פיצוצים וארטילריה. אז מחד, אני מרגישה איזשהו ביטחון, שמישהו עוד ממשיך לטפל ולנסות להתגבר על התופעה, על הקטסטרופה המתועבת הזאת שנקראת חמאס. והמחבלים שאפילו לא בוחלים – מאיפה הגבורה הזאת עדיין לצוץ, עדיין לנסות לפגוע בנו. ומאידך, אני מאוד מאוד מוטרדת, כי השבוע התקבלה החלטה, שמדללים את חיילי המילואים בקיבוצים, אפילו בלי לשתף את הרבש"צים.
כמי שמכירה את זה מקרוב, גברתי, אנחנו צריכים להיות מודאגים. עם כל הכבוד לכיתות כוננות, עדיין, החיץ הזה שיש חיילי מילואים. זה נותן תחושת ביטחון שיהיה עוד גוף או עוד גדר שיגנו, ויש המון על מה להגן. הדרום אומנם פורח, אפשר לראות אפילו את הפסטיבל של הכלניות, והדיסוננס בין שני הדברים האלה הוא פשוט בלתי נתפס. אתה יכול להסתכל, לצאת בבוקר, ואתה רואה תנועה של אנשים, ילדים ועגלות קפה וכו', ואתה חושב שבעוד כמה מטרים החיילים שלנו, הבנים שלנו – חלק שילמו מחיר יקר, לצערי – שם בחולות, בשמש, בגשם, בפירים הנוראיים האלה.
אני מקווה באמת שתקופה זו תביא איתה בשורה. מי ייתן ונדע ימים טובים מאלה. תודה, גברתי.
445 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.