קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, גברתי היושבת בראש. חבריי חברי הכנסת, אני לא רואה את השר, הוא בטח פה איפשהו, מסתתר. יש פה שר? אין שר?
אה, אוקיי. אז בערב הזה, כשאנחנו מדברים כמובן על תקציב המדינה, אני רוצה לגעת בנושא שאני מניחה שאף אחד בכנסת לא ייגע בו. אני חושבת שהוא לא פחות חשוב מכל הנושאים שעולים פה, ובאמת שעולים פה נושאים מאוד מאוד חשובים, וגם אני מדברת עליהם כל הזמן. אבל אני רוצה לגעת בנושא התרבות הישראלית, היצירה, תעשיית התרבות, הקולנוע, התיאטרון, המחול וכו'. כגילוי נאות אגיד שאני גדלתי בתוך העולמות האלה. הייתי רקדנית בלט קלאסי 20 שנה, ממש מגיל שלוש. וגדלתי בתיאטראות וככה במסדרונות של עולם התרבות. והוא קרוב מאוד לליבי. ורציתי לדבר על זה, כי אני מרגישה שקורה לנו משהו בחברה הישראלית בהיבט הזה. ואנחנו חייבים להתייחס לזה, כי תרבות זה לא רק מnice to have. תרבות זה חלק מהנשמה שלנו. זה חלק ממי שאנחנו.
ואני חייבת להגיד שבשנתיים של המלחמה אני גזרתי על עצמי – אני מניחה שגם נבחרי ציבור רבים – לא לצאת לבילויים. לא מצאתי את עצמי לא בסרטים, ולא בתיאטרון, ולא בהופעות מחול, ולא בחגיגות, כי הרגשתי, כל עוד החטופים היו שם וחיילים נהרגים וכל זה – הרגשתי שאני לא מסוגלת נפשית. ובשנתיים האלה שלא צרכתי תרבות, הרגשתי את הנשמה שלי הולכת ומתכווצת. פוליטיקאים יכולים להיות גם אנשים שנהנים מתרבות, גם אנשים שיש להם צדדים אחרים באישיות שלהם. ואני הרגשתי את הנשמה שלי זועקת לקצת תרבות. ולכן חשוב לי לדבר על הנושא הזה.
ואני נזכרת בימים של הקורונה, כשהכול היה סגור. אתם זוכרים, היינו בסלון, מחוברים לטלוויזיות, בין בידוד לחרדות, לריחוק. והתרבות הישראלית עזרה לנו לשמור קצת על השפיות כשלא היה קולנוע או תיאטרון או מסעדה, והמסך היה כל הזמן פתוח והלב היה פתוח יחד איתו. ואני לא יכולה להגיד שזה היה שונה גם במבצע עם כלביא. אני יכולה להגיד שכנראה בעתיד יקרו לנו עוד מקרים כאלה. אבל, לצערי, אני לא יכולה להגיד שהשתנה יותר מדי היחס אחרי מה שקרה עם הדבר הזה, כי לא אמרו כלום. היוצרים תמיד נשכחים. היצירה נדחקת הצידה. ומתי היא עולה לכותרות? רק כשמעמידים אותה בסכנה, בפעם המי יודע כמה.
ולצערי, שר התרבות – מה איתו? הוא אמור להיות מגן היצירה הישראלית, המחולל התרבותי. איך אומרים? אתה מתחיל הכי מהר שלך ולאט-לאט אתה מגביר. בהתקפות, בהכפשות, בצנזורה – אתה רק מגביר, לצערי. בסאגה האחרונה אתה גם חונק איום בחסימת תקציב, בביטול חוק הקולנוע. גם השכלת לבטל טקס שהיה נכס צאן ברזל. הרי אצלכם זה רק עם החליפה של האיומים.
וככה אנחנו מגיעים לסיטואציה שמעבר לעובדה שהתקציב הפך להיות כלי לצנזורה בידיכם, כי יש מה שנוח שיעלה ויש מה שלא, מנת לחמם של אנשים צוללת לממלכת האי-ודאות, כי לא אכפת לכם מהיצירה הישראלית. אני יודעת, אני רואה את זה גם בחוק התקשורת, איך השכלתם לקחת את היוצרים הישראלים כבני ערובה לשיגעונות של הפריימריז. לא לתמוך, רק להרוס. וכמו בכלכלת ה"יהיה בסדר" שלכם, אתם אומרים שוב: נגיע להסדר, יהיה בסדר; נשענים על מילים טובות של אנשים טובים בחדרים סגורים שבסוף יהיה בסדר.
תחלקו לקראת הבחירות עוד כמה תקציבים ועוד כמה תופינים, תשמרו את כולם על אש קטנה לקראת הקלפיות, ואז – בום, תעשו את זה שוב. איך תגידו להם? חייך, אכלת אותה. תשכחו מהיוצרים, תתנערו מהיצירה. אולי כמה תקציבים לסרטים, אבל רק מהמחנה הנכון. ואיך השר אמר? הוא ישקיע בסרט רק אם זה יהיה לו רווחי.
ריבונו של עולם, איזו זכות קיום יש למשרד התרבות אם לא לחזק ולהאדיר את התרבות הישראלית? בזמן שזורקים אותנו מכל במה, אתם עובדים בפול גז כדי שימשיכו לזרוק אותנו מעוד במות? אתם איבדתם את זה. הם עומדים מולכם חנוקים - -
שני משפטים. - - עם דמעות בעיניים. תתעשתו, תנו ליוצרים ודאות. תנו קיום ליצירה. אין כמו היצירה הישראלית. תודה רבה.
595 מילים של שלי טל מירון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.