יום הזיכרון הבין-לאומי להנצחת קורבנות השואה ויום המאבק באנטישמיות

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, אורחים, ובמיוחד מרים היקרה ומי שאיתה. קודם כול תרשה לי להביע גאווה על זה שהסיעה שאחוז הנוכחות שלה הוא הכי גבוה היא הסיעה שלנו, חד"ש-תע"ל. אני רואה בזה מקור לגאווה.

כל שנה זה כך, ואני רואה בזה מקור לגאווה.

היום מצוין ברחבי העולם יום הזיכרון הבין-לאומי לקורבנות השואה. היום, 27 בינואר, יום שחרור מחנה - -

כן, זה נכון.

היום, 27 בינואר, יום שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ על ידי חיילי הצבא האדום, יש לי הכבוד לנאום כחבר המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שחבריה נטעו את יער הצבא האדום בהרי ירושלים, שבו אנו מציינים מדי 9 במאי את יום הניצחון על המפלצת הנאצית.

הסופר יחיאל די-נור, ניצול אושוויץ, תיאר בעדותו במשפט אייכמן את מחנה ההשמדה כפלנטה אחרת. וכך הוא אמר: "אין הזמן שם כפי שהוא כאן, על כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגל זמן אחר. ולתושבי פלנטה זאת לא היו שמות, לא היו להם הורים ולא יהיו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן, הם לא נולדו שם ולא הולידו. הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן, ולא מתו. השם שלהם היה מספר" – ק' צטניק.

מעל מיליון ו-200,000 יהודים קצטניקים נאסרו במחנה אושוויץ; 90% מהם נרצחו בתאי הגזים מייד עם הגעתם. השמדה מוחלטת, תעשייתית, שיטתית, שלא נראתה כמותה בכל ההיסטוריה האנושית. אלא שהשואה לא החלה במחנות ההשמדה, קדמו לה בורות הירייה וגאיות המוות ביערות, ולהם קדמו פקודות הרצח של האקציה, הגירוש וחיסול הגטאות. ולחיסול קדם השעבוד במחנות העבודה, הרעב המצמית, מניעת המזון והתרופות, ולכך קדמו הרדיפה הגזענית, האפליה וההדרה, ההשפלות, המכות והרצח ברחובות, ההצתות והגזל. ולכל אלה קדמה הדה-הומניזציה והדמוניזציה של היהודי באשר הוא. כל אלו היו הפלנטה של השואה.

אך לא מתוך השאול הגיעו, אלא מקרבנו, בני האדם. בספרו האחרון אף כותב ק' צטניק: באשר האדם – שם אושוויץ. כי לא השטן יצר את אושוויץ, אלא אני ואתה. כפי שכתב הסופר פרימו לוי, בבני אדם רבים ואף בעמים שלמים מצוי על סף ההכרה רגש שכל זר הוא צר ואויב. על פי רוב, אמונה זו חבויה היטב במעמקי הנפש כדלקת זיהומית שלא התפשטה, אולם כאשר האני מאמין הסמוי מעין נהפך למחשבה שיטתית, לעיקרון מרכזי של מערכת היקשים הגיונית – בקצה השרשרת מופיע מחנה הריכוז. הוא תולדה של תפיסת עולם אשר פותחה עד למסקנתה הסופית בעקביות מוחלטת. כל עוד תפיסה מעין זו קיימת, תוצאותיה מאיימות עלינו. כל בני האנוש חייבים לראות בהיסטוריה של מחנות הריכוז אות אזהרה על הסכנה האורבת באופק, כתב פרימו לוי. אין חברה, עם או מדינה המחוסנים ממפלצת השנאה הגזענית, מחיית הטרף של הרוע המוחלט המוביל למחנות הריכוז וההשמדה.

כדי למנוע את סכנת ההשמדה, האמנה הבין-לאומית הראשונה שהוכנה על ידי האו"ם הייתה האמנה בדבר מניעתו של פשע השמדת העם. וכשהכנסת הראשונה אישרה את החוק בדבר אימוץ האמנה למשפט המקומי, עלה על הדוכן הזה – זה לא היה פה, אבל בכל זאת – מורי ורבי חבר הכנסת מאיר וילנר, ואמר כך: יותר מדי מאחינו הושמדו כדי שנוכל לקחת את העניין הזה בקלות. מפני שאנחנו כיהודים סבלנו מהשמדה ומרדיפות, עלינו להוות דוגמה של מדיניות עקבית למען השלום, של התנגדות לכל הסתה גזענית, של שוויון גמור, ולעקור מתוכנו כל אלמנטים של אפליה ודיכוי.

זו דרכנו עד היום – דרך השלום והשוויון, שסמלה הוא הדגל האדום שהונף על הריסותיו של בניין הרייכסטאג בברלין המשוחררת. הדרך האנושית שגורסת כי זיכרון השואה מחייב אותנו לציווי "לעולם לא עוד" – לאף אדם, בשום מקום ובשום עת.

אבקש לסיים בציטוט שירה של ניצולת השואה הלינה בירנבאום, אימו המדהימה של חברי יעקב גלעד:

חיי התחילו מן הסוף, ורק אחר כך חזרו לתחילה. שבתי לתחייה. // זה לא היה סתם. / מפני שהטוב – הוא לא פחות חזק מן הרע / וגם בי יש הכוח לא להיכנע. // אני עובדה.

לחיי העובדה שלעולם לא ניכנע, שתמיד נאמין בכוחו של הטוב לגבור על הרוע ונפעל בהתאם. תודה.