יום הזיכרון הבין-לאומי להנצחת קורבנות השואה ויום המאבק באנטישמיות

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, כבוד השר, כבוד האורחים, ניצולי שואה נכבדים, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה דווקא להתחיל מסיפור אישי, וביום כזה, כשאנחנו מציינים ומדברים, חשוב מאוד להדגיש את הסיפור האישי.

בעוד יומיים סבתי זנאידה פינלט, תחגוג, בעזרת השם, את יום ההולדת ה-95 שלה, ואני מאחל לה בהזדמנות זאת אריכות ימים.

תודה רבה. דרכה אני למעשה למדתי מגיל צעיר על המלחמה, על השואה. אח שלה, שעליו סיפרתי הרבה פעמים, קרסנוף אלכסנדר, זיכרונו לברכה, היה קצין בצבא האדום, לחם ונפצע שלוש פעמים. למעשה, הוא היה גיבור שזכה גם לעלות לארץ ישראל ב-1994. הוא נפטר ב-2009.

למעשה, שני האנשים האלה, סבא וסבתא שלי, הם אלה שעבורי מסמלים את הסיפור של השואה. כשהתחילה המלחמה, זה היה ב-1939 – אנחנו כילדים סובייטים למדנו, כשהיינו קטנים, שהמלחמה התחילה ב-1941, כי מבחינתנו ב-1939 זו מלחמה לא של ברית המועצות, זה מה שהיה באירופה; אחר כך כמובן שגדלתי, ולמדתי וראיתי את כל הזוועות שהיו באירופה, ואף זכיתי גם בתור חבר כנסת לייצג את כנסת ישראל גם במצעד באושוויץ, וזה כבוד גדול, ובוודאי שאני, כחובב היסטוריה, כל הזמן משלים את הדברים ולומד.

אבל אני זוכר בסיפור שהיא סיפרה לי שהתחילה המלחמה ב-1941 וגרמנים פלשו לברית המועצות. הסיפור שלה זה סיפור של בריחה. אומנם היא נולדה במוסקבה, אבל זה סיפור של בריחה, זה סיפור של הפגזות, זה סיפור של הפצצות וגם סיפור של רעב. והכי נורא והכי חשוב, אדוני היושב-ראש, זה סיפור של נתק מאימא שלה. במשך ארבע שנים היא לא ראתה את אימה ופגשה אותה רק בסוף 1944. ואז אני מדמיין ילדה בגיל עשר שנפרדת מאימא שלה ופוגשת אותה רק כעבור ארבע שנים. זה הסיפור האישי של המלחמה. והמזל שלה שהיא פגשה אותה, ומזל שאח שלה חזר מהחזית, אבל מיליונים לא חזרו מהחזית.

סבא שלי, אח של סבתא שלי, היה אחד מתוך מיליון וחצי חיילים יהודים שלחמו נגד הצורר הנאצי בצבאות הברית. אני גם שמח, דרך אגב – עדכנו אותי שאתה בקרוב תבקר במוזיאון הלוחם היהודי בלטרון. אני מאוד מעריך את זה שאתה תגיע, כי זה מאוד חשוב, כי ביום כזה, יום השואה, אנחנו חייבים לזכור גם את האנשים שנספו וכמובן את הזיכרון, אבל בוודאי לדבר גם על הגבורה היהודית, כי יהודים היו גיבורים במלחמה הזאת. יהודים נלחמו נגד הנאצים בצבא הבריטי. היו 500,000 בצבא האדום, 500,000 בצבא האמריקאי, ו-60,000 מתושבי היישוב היהודי התנדבו להילחם נגד הנאצים. ההיסטוריה רק יכולה לדמיין מה היה קורה אם הצבא של הגרמני רומל היה מתקדם לתל אביב והיה כובש את ארץ ישראל עוד לפני הקמת המדינה. אז אי-אפשר לדעת מה היה קורה, אבל האנשים האלה שחיו כאן, ביישוב הזה, והתנדבו לצבא, הם גם נלחמו נגד הנאצים, נלחמו עם הצבא הבריטי במצרים.

אני רוצה לספר, ובזה אני אסיים, סיפור קצר שהרבה אנשים שוכחים. 27 בינואר זה למעשה היום של שחרור מחנה אושוויץ, וככה נקבע היום הבין-לאומי. הרי היו מחנות ריכוז ששוחררו לפני כן, היו מחנות ריכוז ששוחררו אחרי כן, אבל הוחלט ב-2005 שזה בעצם היום הזה שבו הצבא האדום הגיע למחנה אושוויץ-בירקנאו, שחרר את המחנה, ונקבע שזה בעצם היום הבין-לאומי לזיכרון השואה. אבל הרבה אנשים שוכחים שהכוח שפרץ למחנה אושוויץ-בירקנאו, זה כוח שמי שפיקד עליו היה קצין יהודי בשם אנטולי שפירו.

אנטולי שפירו היה קצין יהודי בצבא הרוסי, בצבא האדום, שדיבר ביידיש עם האנשים שהוא שחרר. הוא היה מפקד, הוא היה רב-סרן, מפקד גדוד. ו-500 אנשים פשוט פרצו החוצה כשהכוח שלו הגיע למחנה אושוויץ. הוא סיפר את זה במשך שנים. אחר כך הוא עזב את ברית המועצות, ב-1991, כשהמסך הברזל נפל, וחי בניו יורק. הוא לא הגיע לישראל, הוא הגיע לאמריקה, ושם הוא סיפר את סיפור חייו עד מותו, עד 2005 למעשה. אבל זה כל כך סמלי שכוח יהודי, בפיקודו של רב-סרן יהודי בצבא האדום, משחרר את המחנה הכי נורא שהיה על אדמת אירופה. זה מעיד על הגבורה היהודית.

כפי שהיום חיילי צה"ל מציגים את הגבורה ונלחמים עד החטוף האחרון – וזו הזדמנות כמובן גם להביע תנחומים בפני משפחת גואילי – עד החטוף האחרון. הם הנכדים של אותם גיבורים שלחמו, הם הנכדים של אותם ניצולים. גם היום אירחנו קבוצה גדולה של ניצולים. וזה הקשר: אנחנו, כחברי כנסת מכל המדינות, חלקנו עלינו – ובזה אני מסיים – עלינו ממדינות רבות. זה הכוח שלנו, לספר לילדים וגם אחר כך לנכדים, כשיעברו שנים, ומיליון וחצי היהודים, שבתוכם גם סבא שלי וגם אנטולי שפירו – ידברו עליהם כעל גדולי האומה היהודית, כמו שמדברים על דוד המלך, שאול המלך, יהושע בן-נון, כל הלוחמים הגדולים שהיו בהיסטוריה של העם היהודי. כך ידברו גם על מיליון וחצי חיילים יהודים שלחמו נגד הנאצים. תודה רבה.